דברי האגדה המופלאים של רבה בר בר חנה, בן הדור השלישי של האמוראים שנולד בבבל בסוף המאה ה-3 מופיעים במסכת בבא בתרא בפרק שנקרא "ההולך בספינה".  והוא הולך רחוק, רבה בר בר חנה, עד לקצה העולם, צולל אל עומק האוקיינוס ומגביה מעלה מעלה עד שיוצא מחוץ לגבולות האטמוספרה אל הכוכבים, למסע קסום ומסתורי דמוי חלום, שופע בדמיון ציורי ופסיכדלי, ואם לא הייתי קורא על זה לא הייתי מאמין.

תהילים: יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים. הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה' וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה.

אנשי תורת הסוד נקראים יורדי ים. כשאתה עומד במקום גבוה ומתבונן על היבשה הכול גלוי לפניך. אבל כשאתה עומד ומתבונן בים מסך המים מסתיר את הכול. היבשה היא תורת הנגלה, והים הוא תורת הנסתר. כדי להכיר את העולם הנסתר הזה צריך לדעת לצלול. וצריך גם לדעת מתי אי אפשר לצלול. וכך מספר רבה בר בר חנה:

פעם אחת הלכנו בספינה, וראינו אותו הציפור שקרסוליו עומדים במים, וראשו מגיע לשמים, ואמרנו: כנראה שאין המים עמוקים, ורצינו לרדת לתוך המים לצנן את עצמנו, ויצאה בת-קול ואמרה לנו: אל תרדו לשם, שהרי נפל כאן גרזן לפני שבע שנים, ועד היום לא הגיע לקרקעית הים.

לילה בבבל. רבה בר בר חנה חוזר הביתה מבית המדרש. שני ילדיו הקטנים יצחק ושמואל מחכים כבר שיבוא ויספר להם את הסיפור הקבוע לפני השינה. הם כבר מכורבלים במיטות אחרי ארוחת הערב, ואבא בא ומתיישב, אור מנורת השמן הקטנה מרצד על פניו, והוא אומר: רוצים לשמוע עוד על המסע ההוא שעשיתי פעם בספינה? והם כמו בכל לילה מהנהנים במרץ ואומרים: כן, אבא, תספר. והוא מספר:

פעם אחת הפלגנו בספינה רחוק רחוק אל המקום בו השמים והארץ נפגשים, ונקלענו למקום שבו היה דג אחד שהיו לו שני סנפירים. הספינה שלנו שטה בין הסנפירים של הדג הזה במשך שלושה ימים ושלושה לילות, ותדעו לכם ילדים שזה לא היה פשוט כי הדג היה שט כנגד הרוח, ואנחנו שטנו בספינה עם כיוון הרוח. ואם אתם חושבים שהדג הזה לא היה כל כך גדול והספינה שטה לאט, אז תדעו לכם שבזמן שלוקח לחמם קומקום מים, הספינה התקדמה 2,400 קילומטר, וכאשר אדם היה יורה חץ לצד הספינה הייתה הספינה משיגה אתהחץ. הילדים השמיעו קולות התפעלות ואבא רבה בר בר חנה אמר: אה, זה כלום, זה בכלל אחד הדגים הקטנים שיש בים.

רבה בר בר חנה רצה לקום לאכול אבל הילדים אמרו, אבא, בבקשה, עוד סיפור אחד קטן על דג גדול. והוא סיפר: אחר כך המשכנו להפליג בספינה וכבר היינו עייפים מאוד ורצינו להגיע למקום יבשה, אבל לא נראתה יבשה באופק, פתאום במרחק ראינו אי גדול שעשב צומח עליו, התקרבנו אליו, הטלנו עוגן במים ועלינו אל האי. קוששנו קצת עצים והדלקנו אש הנחנו עליה סיר עם תבשיל. ופתאום האי הזה התחיל לרעוד ולרטוט, אתם מבינים ילדים זה בכלל לא היה אי, זה היה לוויתן ענק שישן לו במים והחום של האש העיר אותו. הוא זינק כלפי מעלה והעיף אותנו באוויר. מזל שהספינה הייתה קרובה וכך ניצלנו.

רבי שלמה אבן וירגה נולד בספרד והיה רב ורופא, בזמן גירוש ספרד עבר לפורטוגל שם חי כאנוס ואחר כך עבר לגור באיטליה. ומאוחר יותר עבר לטורקיה, ככל הנראה לעיר אדירנה, שם הוא חיבר את הספר "שבט יהודה".את אבן וירגה העסיקה השאלה למה היהודים סובלים מרדיפות, והוא התעמת עם האשמות שונות ומשונות שהנצרות טפלה על היהודים. בין השאר הוא מביא ויכוח על מעשיות רבה בר בר חנה שמתנהל בין איש יהודי למלך פורטוגל דון אלפונשו שאומר: המנהג שלכם לומר דברי שקר ושווא כבר הוחזקתם לשקרנים בכל דבר. אתם אומרים בתלמוד שלכם שנמצא צפרדע גדולה כששים בתים, ושתנין בלע אותה, ושבא עורב ובלעו, ודילג על האילן. וכל אלו דברי שקר מפורסם, כפי מה שנתאמת. ועוד אתם אומרים, שבים אוקינוס נפל ברזל ונתגלגל שבע שנים ולא ירד לקרקע, מי ראה בעמקי ים אם ירד או לא? ועוד אתם אומרים, כי איש חכם ראה בים שנתגאו גליו, ובין גל לגל שלש מאות פרסאות – וזה שקר, כי כל הים ההוא אינו שלש מאות פרסאות.וכל הדברים האלה שהמלך מביא מוזכרים בסיפורי רבה בר בר חנה.תשובת היהודי למלך מעניינת, הוא אומר שהסיפורים כאלה באים במקום נגינת מוסיקה. החכמים הקדמונים כשרצו לקרב אליהם את העם שישמעו דבריהם היו לוקחים נבל ומנגנים, וכשהעם התקרב בזכות הניגון, היו אומרים מה שנראה להם חשוב לומר. אבל אחר כך הגיע דור שאיבד את חכמת הניגון הזה, ולקחו החכמים מורי הדרך שיטה אחרת לקרב את האנשים אליהם. הם הביאו סיפוריםבדרך משל ומליצה, כמו שכתוב: "אטה למשל אזני אפתח בכנור חידתי".

האם רבה בר בר חנה באמת הפליג בספינה?או שאולי לא יצא מתחום בבל וארץ ישראל ובדה את הכול במוחו הקודח?או שאולי חלם את כל הדברים האלה?

כמו רבי שלמה בן וירגה גם חכמים אחרים לאורך השנים ניסו להבין מה המקור לסיפורים האלה וגם לנסות לפרש אותם, הפירושים רבים. בין השאר גם רבי נחמן מברסלב שקצת מסיפורי המעשיות שלו הבאנו כאן בשבוע שערב, מפרש בספר שלו ליקוטי מוהר"ן חלק מהאגדות האלה על דרך הקבלה, רב נחמן סיפר כי כשחזר מארץ ישראל נגלה אליו רבה בר בר חנה, וגילה לו את הפירושים האלה, שלמען האמת לפעמיםסתומים וחתומים בשבילי כמו המקור.

והיו חכמים שסברו שאלה הם דברים שהוא ראה בחלום,

הריטב"א: יש במעשיות רבה בר בר חנה ענינים נרמזים שלא נראים במראית העין אלא במראה החלום, וזה כשהחכמים הולכים בים אוקיינוס ורואים שם נפלאות השם יתברך, עניינים נוראים ונפלאים, זה בעת השינה.

הבן איש חי: הנה בודאי כל זה ראה במראה החלום. ולא היה כך ממש. הנה נודע כל מאמרים אלו לא דברו בהם דברים כפשוטן, אלא הם דברי משל, ואפילו שיש בהם דברים שאפשר להיות במציאות, עם כל זה לא נאמרו אלא דרך משל וחידה והמה הנקראים במשלילהבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם .

ועכשיו עולה בראשי האפשרות שאלה הם סיפורים שסיפר רבה בר בר חנה לילדיו יצחק ושמואל לפני השינה. וכמובן שאין לי שום מקור לסמוך עליו . זו תחושה של הלב.

הנה הם שוב מבקשים עוד סיפור לפני השינה, והוא מביא עוד סיפור קטן על דג גדול:

פעם אחת נסענו בספינה,ראינו דג ענק ששרץ קטן נכנס בנחיריו, נחנק ומת הדג הגדול ומי הים פלטו אותו אל החוף, וכשנחת על החוף נחרבו מזה שישים ערים גדולות.(כן, עכשיו רבה בר בר חנה עובר למסך סינמסקופי ענק, אבל סרט כזה אפילו שפילברג לא היה מעלה על דעתו): מהבשר הטרי של הדג הזה אכלו התושבים של שישים ערים ענקיות נוספות שהיו שם בסביבה ולא נפגעו כשהדג נפלט אל החוף.ומהבשר המעושן שלו, הממולח ומשומר אכלו עוד שישים ערים.והתושבים של שישים ערים רחוקות יותר מילאו מהשומן שבגלגל אחת מעיניו שלוש מאות סאים שמן. (שזה משהו כמו 7500 ליטר), וכשחזרנו לאותו מקום לאחר שתים עשרה חודשים ,מספר רבה בר בר חנה, ראינו שמנסרים קורות מעצמותיו כדי לבנות מחדש את אותן שישים הערים שנחרבו בגללו.

סיפורי רבה בר בר חנה מתרחשים בים ובמדבר, הרחוקים מישוב, אין בהם תושבי קבע, אלא רק נוודים,והם מקומות של הפקר, הרוח פראית, הדממה עמוקה כתהום, הכוכבים קרובים וזוהרים, ולא תמיד ברור מי שולט בים ובבעלות מי נמצא המדבר.

אמר רבה בר בר חנה סיפרו לי יורדי הים: פעם אחת הלכנו בדרך ים, והגל הגביה אותנו עד שיכולנו לראות את מקום מושבו של כוכב קטן, ואם היה הגל מגביה אותנו יותר, היינו נשרפים מחומו של הכוכב. וצעק הגל לחברו: חברי, האם השארת משהו בעולם שעדיין לא שטפת, בכדי שאוכל אני לשוטפו ולאבדו? א"ל הגל הראשון לחברו צא ולמד מכאן את גבורתו של הקב"ה, שלמרות כוחי איני יכול לעבור את חול הים קו החוף אפילו כמלוא רוחב חוט.

בסיפורים של רבה בר בר חנה שמתרחשים במדבר מופיעה דמות מסתורית, שהוא קורא לה בלשון הארמית שבה נכתבו הסיפורים טייעא, כלומר ישמעאלי, ערבי, או בדואי.הדמות הזאת היא מורת הדרך של רבה בר בר חנה באזור המדבר. כן ,כן. היה לו מורה דרך ערבי, ואולי אפשר לומר שהיה זה גשש בדואי. שבטח לא היה חיוור בכלל.

רבה בר בר חנה מספר על הגשש הערבי הפלאי הזה שהייתה לו יכולת להוביל בדרך המדברית על פי חוש הריח. הוא היה מרים עפר, מריח אותו, והיה אומר : אם נלך מכאן נגיע למקום הזה, ואם נלך משם נגיע למקום אחר. והיה אומר גם את המרחק ואת הזמן שייקח להגיע. מה יש לדבר, ווייז על פי חוש הריח. אם לא הייתי קורא את זה לא הייתי מאמין. והגשש הבדואי הזה ידע גם לפי הריח של העפר לזהות מקורות מים שיש בסביבה והיה נותן את המרחק המדויק מכאן ועד למים.

בית שמאי ובית הלל נחלקו בשאלת מספר חוטי הציצית שיש להטיל בבגד: לפי בית שמאי יש צורך בארבעה חוטים, ולפי בית הלל די בשלושה חוטים ובדרך כלל כידוע הלכה כבית הלל, אבל דווקא כאן נפסקה ההלכה כבית שמאי.

ומספר רבה בר בר חנה שאותו ישמעאלי לקח אותו והראה לו את יוצאי מצרים שמתו במדבר. הם היו שכובים על גבם ונראו לו שתויי יין. אחד מהם הרים את ברכיו ונכנס אותו ישמעאלי ברכיבה על גמל מתחת לברכיו כשחרבו זקופה בידו ולא נגע בו.

רבה בר בר חנה מספר שניגש לאחד ממתי המדבר וחתך כנף מארבע כנפות הציצית שלו, עם פתיל התכלת , והם, הישמעאלי ורבה קפאו ולא יכלו לזוז ממקומם. אמר לו הישמעאלי: לקחת משהו מהם? החזירהו, שלמדנו, שמי שלוקח חפץ מהם, אינו יכול ללכת. הלך והחזיר ושוב יכלו ללכת. כאשר הגיע רבה לפני החכמים, אמרו לו: אתה טיפש! לצורך מה חתכת את הציצית, האם כדי לדעת אם ההלכה נפסקה כבית שמאי או כבית הלל? היית צריך לספור את החוטים ואת החוליות .

אבל האם הוא בכלל רצה ללמוד כאן הלכה או שפעל מבלי דעת כמו שאדם פועל בחלום, ללא הגיון?

אומר על זה הרב ברוך וינטרוב: חכמים רואים את העולם מעמדה ביקורתית ותכליתית, המבקשת להשפיע על העולם ולפעול בו. אלא שרבה בר בר חנה מתבונן בעולם מעמדה שונה בתכלית: עמדה של מושפע, ולא של משפיע; אז גם אנחנו לא נשאל כמה חוטים היו על כנפי בגדיהם של מתי המדבר, ולא ננסה לפענח משלים נסתרים. את האגדות האלה צריך לקרוא מתוך עיניו של בר בר חנה: קריאה לא-ביקורתית. לא ההיגיון הוא שצריך לפעול בעת הקריאה, כי אם הדמיון, ושדה הפעולה אינו לוגי אלא רגשי: הקורא צריך להפנות את תשומת לבו אל תוכו פנימה, ולבחון מה מחוללת הקריאה בו.

מספר רבה בר בר חנה שפעם אחת היו שתי פרדות עומדות על שני גשרים מעל נהר של דונג, והיו הגשרים מרחק רב זה מזה, והיה שד ששמו הורמיז בן לילית קופץ מפרדה זו לפרדה זו, והוא מחזיק בידו שתי כוסות יין ותוך כדי קפיצה מרוקן את היין מכוס אחת לשנייה ואפילו טיפה אחת של יין לא נטפה לארץ למרות שהייתה סערה באותו היום.

וואללה איזה שד, יה בבא, איזה שד.

והנה שני דברים משמו של רבה בר בר חנה:

◾"כשהיו מקטירים את הקטורת בבית המקדש בירושלים היו העיזים שביריחו מתעטשות מריח הקטורת, והנשים שביריחו אינן צריכות בכלל להתבשם בגלל ריח הקטורת שבא מירושלים".

◾"למה נמשלו דברי תורה כאש... לומר לך: מה אש אינו דולק יחידי וצריך כמה גזרי עץ ביחד כדי שתדלק, אף דברי תורה לא מתקיימים ביחיד אלא רק בחברותא.

אז מיהו אותו ישמעאלי מסתורי, מורה הדרך הפלאי של רבה בר בר חנה? תחושת הלב אומרת לי שהוא היה סופי, למרות שהתנועה הסופית עדיין לא הייתה קיימת בימים של רבה בר בר חנה. מדוע הוא בוחר דווקא לציין שאותו איש היה ישמעאלי ולא משלנוולא מכוחותינו? האמת היא אני לא מחפש באמת מענה לשאלה הזאת, אין מענה. ככה זה. הוא היה ישמעאלי וזה זה. העולם של רבה בר בר חנה הוא פתוח חסר גבולות וממריא הרבה מעבר לשייכות לאומית או דתית.

מורה הדרך הערבי אומר לרבה בר בר חנה: בוא ואקח אותך אל המקום שבו נפגשים השמים והארץ. כשהגיעו לשםלקח בר בר חנה את סל הלחם שלו והניח אותו בחלון הרקיע. אחר כך עמד להתפלל, וכשסיים את תפילתו חיפש ולא מצאת את סל הלחם . שאל את הישמעאלי: מה זה? יכול להיות שיש פה גנבים? ואמר לו הישמעאלי שהחלון שבו נמצא הסל מסתובב ויחזור למקומו מחר עם עלות השחר.