איפה איפה איפה ארץ ישראל, עם הפלח והכאפיה, החלוץ והטוריה, קול חליל מתנגן בדממה, באר בשדה, אימא אדמה...
בארץ ישראל של שנות החמישים הייתה כאן יצירה עברית חדשה שהיה בה את ריח עשן המדורות,עדרי הצאן, שדות הקציר אחרי השלף. נכתבו שירים שהיו מושפעים מהמוסיקה המקומית, הבדואית והערבית, שהיא חלק בלתי נפרד מהנוף הזה, הקדום.
יוצר כזה היה עמנואל זמיר, שהלחין בעצמו את המילים שכתב.
חוקר המוסיקה העברית נחומי ברציון מספר שעמנואל זמיר הרבה לבקר במאהלים של בדווים ובכפרי הערבים ושם למד את הניגון הערבי שכל כך השפיע עליו. הרציון מדבר על "ההוויה הבלדית" של עמנואל זמיר, והוא אומר: "יש פירות שהם בלדי, של המקום, ויש מטען תרבותי ורוחני שהוא בלדי. כשזמיר חווה את החוויות הבלדיות האלה, נוצר אצלו להערכתי מכלול תרבותי שלם, שיצא בזרזיפים שונים: פעם דבקה, פעם תיאור נוף, פעם חיקוי למנגינה בדווית".
"הכפר הארץ ישראלי היה בשביל זמיר דבר אחד", אומר הרציון. "לא היה כפר יהודי וכפר ערבי. הייתה תרבות כפרית אחת. במובן הזה לא הייתה אצלו חלוקה בין יהודי לערבי. כך לקח את ריקוד הדבקה הערבי, והכניס אותו אחר כבוד אל לב המוסיקה העברית המתחדשת. ומספרים שאת דבקת החמור שלו כתב אחרי ביקור בכפר ערבי, שם שמע לחן מקומי שאומר אם תשאל חמור לאן אתה הולך? מה יגיד? בטח יגיד: לסחוב עצים מהיער ולהביא מים מהמעיין".
נחומי הרציון מספר שעמנואל זמיר נהג להופיע בכל מקום: "ברמת גן נולדה שלישייה? הזמינו את זמיר לברית, והוא בא עם שיר. יטבתה נהפכה מהיאחזות לקיבוץ? זמיר בא עם שיר. יש חג הדר ברחובות? זמיר בא עם שיר. פתח תקוה בת שמונים? שיר. תל אביב בת חמישים? שיר. שנה לקיבוץ מצובה? שיר. וכל שיר כזה משולב בהוויה המקומית, בנופים המקומיים, ואתה יכול ללמוד על היישוב וסביבתו דרך המלים והמנגינה".
אלמנתו של עמנואל זמיר שרה'לה זמיר-אלמגור אומרת בראיון: "לעמנואל לא היה שקט נפשי, הוא היה צריך להשמיע את שיריו מצפון ועד דרום. הייתי אומרת אפילו שהוא היה רדוף. איש רדוף. הוא כל הזמן היה נוסע. בחגים ושבתות לא ראינו אותו. חג המים בקיבוץ הזה, חגיגת העומר בקיבוץ ההוא. כל הזמן בתוך הטנדר הירוק שלו, נוסע בדרכים לא דרכים. לא פעם היו לנו ויכוחים מה זה, יש לך בית, אשה, ילד. אבל זאת הייתה השליחות שלו. בשביל זה הוא נולד. היה צריך לעזור לו ולא להפריע לו".
לדבריה, זמיר התלונן באופן קבוע על כך שלא מרבים להשמיע את שיריו. "הייתי מרגיעה אותו ואומרת ‘כן משמיעים', אבל הוא לא נרגע. ‘לא משמיעים את שירי הזמר הישראלי האמיתי', הוא אמר. היתה לו שמחת חיים עצומה, אבל כל מה שהיה חשוב לו זה שיזכרו אותו אחרי מותו, שישירו את השירים. הוא הזכיר את זה בלי סוף".
בשנת 1962 כשהיה בן 37 עמנואל זמיר נפצע קשה בתאונת דרכים. זה קרה בכביש החוף ליד כפר ויתקין, כעבור שלושה שבועות, ב-9 ביולי 1962, נפטר מפצעיו. ומאז, שיריו חדרו עמוק אל תוך מחזור הדם שלנו, ואלו הם שירי עם לכל דבר.