בימים ההם חיכיתי. אספתי שירים וחיכיתי. ניגנתי בגיטרה אחרי העבודה בגינון בחצרות הבתים על דרך השלום, אחרי שטיפת מדרגות וניקוי פחי זבל. חיכיתי. מדי פעם הייתי מעביר קלטת של שירים שהקלטתי בטייפ פשוט בבית לחברת תקליטים או לאיזה מפיק. וחיכיתי לתשובה. פעם אחת הצלחתי ליצור קשר ישיר עם מפיק שחשבתי אולי הוא יבין, יסכים להפיק או לעזור באיזו שהיא צורה. לשמחתי הוא לא ניסה לפטור אותו בתירוץ כלשהו אלא הזמין אותי אל ביתו ואמר שאביא איתי קלטת עם חמישה שירים. קבענו יום ושעה. הייתי נרגש ומתוח לפני שיצאתי מהבית . אשתי שהייתה כבר אם לתינוקת קטנה איחלה לי הצלחהואמרה לי שאני יכול להרגיש טוב ובטוח בעצמי,כי יש לי באמת משהו טוב להציע.
נסעתי למרכז העיר באוטובוס. דמיינתי בדרך את הפגישה. אנחנו מקשיבים לקלטת. הוא מחייך. אחרי שניים שלושה שירים אומר לי: " יש עוד מה לעבוד על זה אבל אני מרגיש שיש לך משהו אמיתי להציע. בוא נתחיל לעבוד יחד כבר ממחר".
הגעתי אל בית הדירות, ברחוב קטן לא רחוק מגן מאיר. קבענו בשש. השעה הייתה חמש דקות לפני שש. חיכיתי. שלא אראה להוט מדי. חיכיתי עד שש ושלוש דקות ואז צלצלתי באינטרקום על הזמזם שליד מספר דירתו. לא היה מענה. חיכיתי רגע וצלצלתי שוב. אין תשובה. אחרי הצלצול השלישי חשבתי שאולי יצא ויחזור עוד מעט. ישבתי על גדר אבן על יד הבית. אחרי חמש דקות ניסיתי שוב. אולי לא שמע. אולי היה במקלחת. אין תשובה. חזרתי לשבת על גדר האבן. קולות של אמהות וילדים בגן מאיר הסמוך. השמש שוקעת. ערב. שש וחצי. רבע לשבע. האוויר יוצא ממני לאט ואני שוקע לתהום. הוא לא מגיע. לא. אין טעם לחכות יותר. לפני שקמתי ללכת הוצאתי פנקס קטן שהיה לי בתיק וכתבתי:
דקה לאין קץ, אין קשת יש חץ, סמטת גן מאיר שבע, תל אביב.