האורח

פתאום נפתחה הדלת ואל בית הכנסת נכנסו כעשרה צעירים.הם אף פעם לא היו אצלנו קודם,וגם אחרי אותו הערב לא ראיתי אותם.מישהו סיפר להם שאנחנו זקוקים לתגבורת במניין ולכן באו,כך אמרו.הם היו אנרגטיים מאוד,מלאי שמחה גדולה,מדבקת.הגבאי הזמין אחד מהם להתפלל והוא עשה את זה נפלא,בסגנון קרליבך,כמו ששמעתי רק בבית כנסת בניו יורק,וכשהגיעו אל הפיוט:"הבו לה’ בני אלים"בניגון העמוק והנפלא של רבי שלמה קרליבך,הם המשיכו עוד ועוד ועוד,והזמינו את כולם למעגל,לריקוד חסידי של ליל שבת קודש סביב התיבה.

זקני בית הכנסת לא ראו חיזיון שכזה מזה שנים והיו נרגשים מאוד.בית הכנסת הרדום הישן הכמעט גוסס התעורר לחיים חדשים,תוססים.

הצטרפתי אל המעגל,אל הרוקדים,והבטתי לעבר האורח הזר.הוא ישב שם,עיניו עצומות,מתנועע בכסאו,על פניו הבעה של דבקות עילאית,והוא בוכה,בוכה מאוד,ודמעותיו זולגות על פניו הסגופים.

הוא היה לי מוכר ולא ידעתי מהיכן.

אחרי התפילה,אחרי "אדון עולם",כולם לוחצים ידיים לכולם ואומרים "שבת שלום" כמקובל.האורח לחץ את ידי ארוכות והביט אל תוך עיני במבט עמוק ונוקב,מבט תהומי.

הוא אמר:"הרגשתי שבשירה שלהם הם לוקחים אותי לשמיים,כמו מלאכים, הייתה לי תחושת התעלות עצומה,כן,וגם התפרקות".

ואז זיהיתי אותו.לא יאומן.הוא נראה זקן והוא לא זקן בכלל.אני הרי מכיר אותו,הוא גר ממש קרוב,שני בתים מבית הכנסת,בבית היפה עטור הצמחייה,מעבר לרחוב.מדי פעם בדרך לתפילה בליל שבת אנו מברכים אחד את השני לשלום.לפני זמן קצר נראה צעיר ובריא.עכשיו הוא השתנה לגמרי.כאילו הזדקן בשלושים שנה.

הוא ראה את הבעת ההשתאות על פני ואמר:"כן.לא הכרת אותי בהתחלה.אני עברתי שינוי גדול.לפני חודשיים גילו אצלי מחלה סופנית.אני במצב קריטי. בבית.החלטתי היום סוף סוף לבוא לכאן לתפילת ליל שבת,ואני לא מצטער, הייתה לי חוויה מופלאה".

אמרתי לו שזה לא קרה אף פעם,מה שקרה הערב, איחלתי לו רפואה שלמה ונפרדנו ברחוב.

מספר ימים אחר כך ראיתי את שמו במודעת אבל על שער ביתו.

והצעירים האלה,החסידים,שנכנסו אל בית הכנסת שלנו,כמו מעולם אחר,כמו מסיפור של הבעל שם טוב,לא חזרו אלינו מאז אותו הלילה.

הם,ככל הנראה,נשלחו אלינו בעבור האורח,לכבוד ליל השבת האחרון שלו כאן.