מקס

כל ערב,אחרי יום עבודה מתיש ואחרי ארוחת הערב,הייתי הולך למרכז העיר, לבד .

אילת הייתה אז קטנה כמו כפר גדול,הייתי יושב בבית הקפה,שותה בירה,עד שהעייפות הייתה מפילה אותי,והייתי חוזר לישון בדירה הקטנה.

שם, בבית הקפה,בערב הראשון שלי בעיר, פגשתי את מקס.

הוא ישב שם לבד,אחרי זמן מה קלט את מבטי,שאל אם אני מסכים להזמין אותו לבירה.אמרתי כן,הוא הצטרף אלי לשולחן וביקש סיגריה.

"אתה מוסלמי?"הוא שאל.

"לא",אמרתי,"אני יהודי".

"עם הזקן השחור הזה אתה נראה מוסלמי."

אמרתי לו שאני ממוצא פרסי וזה הניח את דעתו.

הוא הציג את עצמו.מקס.איש העולם הגדול.אמרתי לו את שמי אבל הוא החליט שקוראים לי מוחמד,וכך קרא לי כל הזמן.חודש שלם.כמעט ערב ערב.

הוא היה כבן ארבעים,או חמישים,שיער מאפיר,צלקת גדולה על המצח,פנים חרושות של אדם שראה המון,עיניים זוהרות של ילד,שאלתי אותו במה הוא עובד,הוא צחק,אמר שהוא נווד חסר בית ומולדת,ושהוא חי כאן לבד באוהל בואדי של אילת,איפה שכל הביטניקים גרים,ושהוא רצה פעם להיות סופר, והעריץ את ארנסט המינגווי,ולפעמים הוא עדיין כותב,פה ושם,אבל האלכוהול דפק לו את המוח.וגם אהבה אחת גדולה שברה לו את הלב.

אחר כך הוא שתק רגע,הביט מסביב,ואמר:"אתה יודע,אילת שייכת לי."

שנים אחר כך קראתי את הספר של המינגווי על ימיו בפאריס,ומצאתי שם בעמוד הראשון את המשפט:"פאריס שייכת לי."

היינו נפגשים באותו הקפה ערב ערב.באותה השעה.הוא היה מחכה לי, אומר:"או, מוחמד ידידי הנדיב,טוב שבאת",והייתי קונה לו,לפי בקשתו,בירה אחרי בירה אחרי בירה.גולדסטאר.רק גולדסטאר.כמו כן הייתי קונה לו קופסת סיגריות.נובלס או נלסון.שאת כולה כמעט היה מחסל במהלך הישיבה שלנו.היה שותה ומעשן ומדבר:

"אז שים לב מוחמד ,זאת התכנית בקווים כלליים,אתה,מוחמד,הולך אל המוסלמים,ואני,מקס,הולך אל הנוצרים.את היהודים נעזוב.הם הרי ממילא עושים תמיד מה שהם רוצים.אף אחד לא יכול עליהם. אתה,מוחמד,תקשיב טוב,אתה הולך לפוצץ את כל המסגדים,וגם את האבן הדפוקה הזאת שם במכה,וגם את המקדש הזה שלהם בירושלים,אל אקצה,אל פקצה,או איך שקוראים למקום הזה,ואני,מקס,תקשיב טוב,אני,מקס,אחראי לפוצץ את כל הכנסיות,כולל את הותיקן המחורבן עם כל הציורים של הליאונרדו הזה.אנחנו נראה לממזרים המזוינים האלה מה זה.אנחנו נשחרר את אלוהים.המסכן כלוא כבר אלפי שנים בתוך כל הבניינים האלה.חנוק.בלי אויר.מת לצאת לחופש. אנחנו,אתה ואני,נפגשנו כאן,לא במקרה,כדי להביא את האור החדש לעולם הישן והחשוך.אתה מקשיב?אתה נראה לי המום.אתה מביט בי במבט קצת מטומטם מאחורי הזגוגיות שלך.לא נורא.זה יעבור.ועכשיו תעשה לי טובה ותקנה לי עוד בירה,מוחמד,כי הפה שלי יבש כמו המדבר הזה שסוגר עלינו מסביב."

כן,כל ערב הייתי קונה לו קופסת סיגריות ובירות, ככתוב בפרקי אבות:"קנה לך חבר",והוא היה משעשע ומקסים אותי בדיבורים האינסופיים שלו על המחתרת הבינלאומית שלנו.ידעתי שהוא לא ממש מתכוון לזה.זה היה ככה,בקריצת עיין, להעביר את הזמן,לעוף בראש,לראות לאן נגיע...הייתי צעיר אחרי צבא לפני המסע הגדול של החיים והוא היה מבוגר מצולק עם חכמת חיים של נווד,עם רוח פראית וחופשית.הוא היה מהטיפוסים האלה שתמיד הייתי קורא עליהם בספרים והנה הוא יושב מולי.ומדבר אלי.והיה לו הומור:ערב אחד כטוב לבו בגולדסטאר הוא פנה אל המלצרית התימנית והחמודה של הקפה ושאל אותה אם היא אוהבת מוסיקה."כן,בטח".היא אמרה.

"אז אני מזמין אותך אלי לאוהל".הוא אמר.

"איזה מוסיקה כבר יש לך שם באוהל?"היא צחקה.

"יש לי שם ספר מצוין על מיילס דייויס",הוא אמר.

היה אז חורף באילת שהייתה ריקה,רק קצת פושעים נמלטים,עובדים זרים,תירי חורף,היפים,ביטניקים,ומקס.זאת הייתה אילת שלפני המלונות הגדולים,לפני הקזינו והרודס ומלכת שבא והדולפינים,עם איזה קסם עצוב ומתוק של עזובה ובדידות. ואילת אז הייתה שייכת לי.ולמקס.

ערב אחד החלטתי ללכת ולאכול במסעדה,לבזבז קצת כסף.הלכתי והלכתי עד שהגעתי אל קצה העיר.הייתה שם מסעדה נעימה,מוקפת צמחיה,פתוחה,ריקה מאורחים,רק בעלת המקום ובתה הצעירה יושבות מול הטלוויזיה הפתוחה.סרט אמריקאי.שחור לבן.הזמנתי כבד בקר מטוגן עם בצל,ובירה שחורה.אכלתי לאט לאט וצפיתי בסרט ביחד עם בעלת המקום ובתה.הן היו נעימות ומסבירות פנים.לרגעים דמיינתי שהנערה היא כלתי ושאני יושב בסעודת חג עם אשתי וחמותי לעתיד.אבל הסרט הסתים.וגם הארוחה שהייתה לי מאוד טעימה.ואני נפרדתי מהן לשלום,שילמתי עבור הארוחה,יצאתי משם והלכתי לבד בחושך אל דירת הפועלים בסינג סינג.

למחרת בערב מקס שאל איפה הייתי.סיפרתי לו.הוא אמר לי:"בסוף תתחתן ותתברגן ותהפוך לנאד שמן ופלצן.אתה לא יכול להוביל שום מהפיכה אם אתה מתמוגג מארוחה מול טלוויזיה עם שתי נקבות מסופלסות".

בערב האחרון שלי באילת הוא אמר שאם אגיע לפאריז אמסור דרישת שלום להמינגווי הקשיש והמת שרוחו ודאי עדיין משוטטת שם בסמטאות מונמארטר. שאלתי אותו באיזה ארץ הוא נולד,הוא אמר שהוא אזרח העולם ושהוא לא מאמין במדינות ובגבולות.אמר שהדרכון שלו אבד,ושהוא מתגלגל ממקום למקום.אני חושב שהוא היה אמריקאי.אבל אולי בעצם לא.אם הוא עדיין חי הוא אולי בן שבעים או שמונים.

בקיץ האחרון הייתי באילת ולא היה שם כמעט שום דבר שהזכיר לי את אילת ההיא של 1974.ישבנו שם על חוף הים בין כל המון התיירים מחפשי העונג השזוף,וניסיתי לספר לבתי הקטנה על הימים ההם ועל מקס.היא חייכה לעצמה. האבא הזה עם הסיפורים שלו...