27/10/2004

קטע ממכתב שקיבלתי. מפורסם בהסכמתו ובאדיבותו של כותב המכתב,א.בן.א. מעמק יזרעאל.

בשנת 1988 החליטה ממשלת הודו על ביצוע ניסוי גרעיני במדבר רג’אסטאן, באותה תקופה הייתי אני עסוק בניסויים חשאיים מסוג אחר לגמרי בכפר קטן שבעמק קולו בצפון הודו.הכפר נמצא בתחתיתו של עמק צר ומעליו צוקים נישאים.הבית בו התגוררתי נמצא מעל לכפר,כמעין קן נשרים המשקיף על הכפר.
בכל מקרה,לאחר הפיצוץ הגרעיני הגיבה אימא אדמה בסופת ציקלון שהשתוללה על גבול הודו פקיסטן,ובכפר הקטן ירד גשם במשך שבוע ללא הפסקה.
לאחר כשבוע יצאתי למרפסת הקטנה המשקיפה על הכפר חמוש בסיגרית רחף ובלב שמח,כשלפתע החלו להישמע רעשים מוזרים-נקישות ורחישות על גג הבית שהלכו והתגברו.ואז נשמעה צרחת אימים מכיוון הכפר.קמתי וראיתי שאנשי הכפר עומדים ברחוב הראשי ומצביעים לעברי.לפתע הבית כולו החל לרעוד רעידות קצובות שהלכו והתגברו מלוות ברעש הרס וקריסה עד שפתאום מימין לי במרחק של אולי שני מטרים,ראיתי סלע ענק בגודל של מכונית! הסלע עופף באוויר מרעיד עולמות התגלגל ונחת על הבית שמתחתי ופער חור גדול בתקרה.
ובכן,ידידי,כך עמדתי לי,במרפסת הקטנה,תוהה האם זו האבן הראשונה במפולת או שהרע מכל כבר מאחורי.
לאחר מספר דקות שאני קפוא במקומי אזרתי אומץ והלכתי ברגליים רועדות לגסט האוס השכן לחפש בו נחמה. בדרך זרקתי מבט כלפי מעלה וראיתי את שביל ההרס של הסלע חותך בחורשות וטרסות עם עצי תפוח,לשמחתי הרבה לא הבחנתי שם בעוד סלעים מתגלגלים.
כשהגעתי לבית השכן פגשתי את ידידי דרור המכושף והמשוגע צוחק את הצחוק המטורף שלו,זורק לי:"אתה חי?",מתפקע מצחוק.
התיישבתי שם בוהה בחור שנפער בגג הבית שמולנו.
דרור הוציא את הווקמן שלו שניגן רק במונו.
"אחרי הסערה...", לחש הרמקול הבודד, "...חלונות נפתחו".
הרגשתי איך נשימתי חוזרת אלי."...הנחש נעלם...", נשמתי לרווחה.
ואז טפח דרור על כתפי והצביע לכיוון הבית, "רק לאישה אחת שהרוח לקחה את ביתה..."
אישה זקנה יצאה מתוך הבית, "הזמן כמו עצר מלכת..."האישה טיפסה על הגג והחלה לכסות את החור שנפער בגג בברזנט צהוב,מושכת ומתאמצת, ולפתע נעמדה הביטה סביב. הרמקול המשיך בשלו:"משתאה היא רואה איך כולם שכחו והיא כל הזמן זוכרת..." והאישה חזרה למלאכתה, "אחרי הסערה..."
ועכשיו,דרור,לשם שינוי, לא צחק את החוק המטורף שלו,אלא שאל אם אני מתכוון סוף סוף להדליק את הסיגריה שיש לי ביד או שהיא סתם לקישוט.
באותו יום הגשם פסק והשמש זרחה שוב,ואני,אני הרגשתי כמעט כמו בסרט והייתי בלי ספק הגיבור.