הבקר הזה למשל

הבקר הזה למשל,קמתי בהרגשה שאני לא רוצה ללכת לעבודה,לא רוצה להיכנס לעוד יום אחד של שיגרה,אותה שיגרה שבה כמעט כל דבר צפוי מראש,העבודה,הפסקת הצהרים,השיחות עם החברים לעבודה,העבודה עצמה,הדרך לשם ובחזרה,נכון שיש לפעמים משהו מרגיע בשגרה הזאת,משהו יציב,משהו שבדרך כלל עושה לי טוב.אבל לא היום.

היום הזה אני מרגיש את הקול הקורא לי לצאת החוצה.ומבחינתי לצאת החוצה זה להיכנס למכונית,לשמוע מוסיקה,או לפעמים סתם לנסוע בשקט עם המחשבות,ואני נוסע לכיוון הרי יהודה.לא יודע למה אבל אני נמשך תמיד לשם,לאזור בית שמש בית גוברין צרעה ואשתאול וגת.נכון שאם היה לי זמן הייתי נוסע למצפה רמון אבל אני צריך לחזור עד הערב.אני יכול ליום אחד להיעדר מהעבודה אבל לא יותר.חוץ מזה יש את האישה.אישה טובה שאני אוהב.ושני ילדים קטנים שאני רוצה לספר להם את הסיפור לפני השינה.אבל יש את הגעגוע הגדול הזה שמתקיף אותי.שקורא לי לצאת.ובדחיפות.ממש עכשיו.אני יודע שהיציאה הזאת היא זמנית.לכמה שעות.אני יודע שבבית שמש אין שום דבר שאין כאן.אני יודע שבקרית גת מישהו קם בבקר עם תחושה שהוא משתוקק לנסוע למקום אחר.אני יודע שאחזור לפנות ערב והכל יהיה אותו הדבר.אבל אני לא רוצה לוותר על הרגע המתוק הזה של היציאה מהעיר,על הרגע הקטן הזה של התרוממות רוח זמנית.וההרגשה שהנה,הנה משהו עומד לקרות.איזה גילוי חדש של זיכרון ישן.איזו תחושה של מפגש עם משהו אחר.טהור.מואר.אתה מבין על מה אני מדבר?"

שתקתי.כל כך הבנתי על מה שהוא מדבר.הוא דיבר כאילו הציץ מבעד לחלון אל תוך נפשי.

אחר כך הנהנתי בראשי.חייכתי.אמרתי:"שנעשה עוד קפה?"

"כן",הוא אמר,"שנעשה".