וופקה

הפגישה הראשונה שלנו הייתה בשנת 1975 בצהרי יום קיץ אחד על הדשא בוונדל פארק באמסטרדם.אני וחברי למסע היינו חתולי רחוב חסרי בית. התפרנסנו,ולא בכבוד,ממכירת בקבוקים,משירת "הרי קרישנה",ומעוד מלאכות משונות.מנת צ’יפס עם מיונז או חרדל בגילדן אחד הייתה פסגת החלומות הקולינאריים שלנו.בלילות היינו ישנים בכל מיני חורים,ואת מרבית שעות היום היינו מעבירים על הדשא של הוונדל פארק,ושם פגשנו את וופקה.

הוא היה בן בלי גיל,ישראלי אבל לא ישראלי בכלל,ממוצא פולני,נמוך,מלא, מרכיב משקפיים עבי מסגרת עם עדשות עבות שהגדילו את עיניו המוטרפות, שיער אפור מדובלל וארוך,מכיר היטב כל פינה בעיר,אמן ללא אומנות, פרפורמר ללא קהל, ליצן עצוב,יהודי,אנטי יהודי, גלובאלי, טריפואיד, פאראנואיד,נווד ללא משפחה וללא מולדת,בעל לב חם ונדיב.

הוא הזמין אותנו לישון בסירה שלו,שלא הייתה בדיוק שלו,אלא של חבר שלו שעזב והשאיר לו אותה עד שיחזור,אם בכלל יחזור.

הייתה זו סירה קטנה ישנה ורעועה,עומדת על המים השחורים של תעלת קלובינירס,לא רחוק מכיכר הדאם,עם תא קטן בחרטום,של הקפטיין וופקה, וחדר אחד נוסף,מרכזי,שם אנחנו גרנו,ואנחנו זה אומר כמעט כל מחוסרי הבית שהיו אז בסביבה:יוסף,אינגריד,צביק’ה,גרטה,אלי,ויקטור,פינטו,אלברטו הספרדי,האני הלבנוני...ואלה היו פחות או יותר הקבועים.וחוץ מהם היו כאלה שבאו לכמה שעות או ימים או לילות ואחר כך המשיכו הלאה.

בסירה של וופקה הייתה פעילות אינטנסיבית עשרים וארבע שעות כמו בשדה תעופה.נחיתות והמראות בלי סוף.הרבה חומר והרבה רוח.והכל פתוח.מוסיקה מהגיטרות של אלי והאני.אנשים נכנסים ויוצאים.מעין קומונה פתוחה ללא שום כללים וחוקים.מי שהיה משיג קצת כסף היה מביא לכולם משהו לאכול.לחם. ירקות ופרות.ואם מישהו היה משיג קצת יותר כסף היה מזמין את כולם למסעדה סינית זולה,או לבית הקפה הקטן הסמוך עם שולחן הפינג פונג בקומה השניה.

וופקה היה נע בין מצבי רוח קיצוניים.הייתה בו שמחה גדולה לצד עצב תהומי.היו ימים שהוא היה בהתרוממות רוח מכל האקשן בסירה.הוא לא אהב את הבדידות והיה שמח עם כל החום האנושי שמסביבו.וכולם נתנו לו את הכבוד של קפטיין.הוא היה בעל הבית.המארח.והיה מספר סיפורים מטורפים ויושב על הסיפון ומתחיל עם כל מיני אנשים שעוברים ברחוב ועושה קטעים ומצחיק את כולם עד דמעות.אבל אחר כך היה אומר שאנחנו יבשים, משעממים,נטולי וויבראציות,שאנחנו לא מתייחסים אליו,שהוא מרגיש שקוף, והוא,שישב עם טימותי לירי תחת אותו העץ בוונדל פארק לא מסוגל לסבול את קטנות המוח שלנו,והיה צועק על כולם שפה זה לא בית מלון ולא אכסניה,והוא לא שמרטף ולא אומנת,ולא בא לו לפתוח גנון לילדים מפונקים,והיה דורש בזעם מכולם שיעזבו מיד את הסירה וילכו לישון בפארק או ב"סליפ אין",או שיחזרו כמו ילדים טובים הביתה,להורים.

אבל תמיד למחרת או אחרי יומיים היה בא לחפש אותנו בפארק ומבקש שנסלח לו ונחזור,שהוא לא התכוון,שזה לא יקרה שוב,שהוא דפוק,ושנבין אותו,שיש לו חיים קשים,אבל הוא אוהב אותנו,והיינו חוזרים,עד להתפרצות הבאה שלו,וחוזר חלילה.

לא ידענו עליו הרבה.הוא סיפר שנולד בפולניה,עלה לארץ עם אבל לא הסתדר עם האגרסיביות והשחצנות הצברית.עם הצבאיות.הוא ניסה לכתוב קצת,כך סיפר,תסריטים וסיפורים קצרים,אבל אף פעם לא ראינו משהו שהוא כתב.אמר שפעם התחתן ואחרי זמן קצר מאוד התגרש.אשתו הייתה מרובעת כך אמר ולא הבינה אותו בכלל,אמר שככל הנראה נישואין ונשים זה לא בשבילו,שהוא צפור דרור,אבל חסרה לו מאוד אהבה.

בסוף אותו הקיץ כולם עזבו את העיר והתפזרו לכל עבר.היו כאלה שחזרו הביתה.אלברטו הבאסקי לספרד,האני ללבנון,אלי שכר דירה קטנה ברחוב אלברט קויפ,ממש בתוך השוק.יוסף נסע ללונדון.אנחנו נסענו לדרום צרפת לעבוד בקטיף ענבים ליין. וופקה נשאר לבד בסירה.אמר שאנחנו נוטשים אותו ומשאירים אותו לקפוא שם למוות בלי חימום בזמן שהמים של התעלה הופכים לקרח והמעלות צונחות למינוס עשרים.אבל הוא שרד את אותו החורף כי שנתיים אחר כך הופיע אצלי פתאום בואדי הגלילי שבו חייתי אז בצריף מבודד.הוא גר איתי שם חודש אחד.אני הייתי יוצא בבקר לעבוד בבניין ובבית ספר למוסיקה בצפת שם לימדתי גיטרה,וכשהייתי חוזר היינו מכינים משהו לאכול ומדליקים מדורה בחוץ ויושבים ומשוחחים אל תוך הלילה ולפעמים סתם בוהים באש.היה קיץ ובלילות כשהיינו ישנים היו מתקיפים אותנו יתושי ענק. הוא היה מתעורר,נאנח,מדליק סיגריה ואומר בטון של קריין פרסומות:

"ובין עקיצה לעקיצה עשן נלסון פילטר".

באחד מהימים הארוכים ההם קיבלתי מכתב מרחל שהיא אולי מתכוונת לבוא אלי לצריף.קויתי מאוד שהפעם זה יקרה כי כבר היו פעמים שאמרה שתבוא ואף פעם לא באה.בכל אופן,אמרתי לוופקה שידידה צריכה לבוא ושהוא לא יכול להישאר.אודה שהיה זה תירוץ שנאחזתי בו.אחרי למעלה מחודש איתו נהיה לי קשה.הצריף היה קטן,וופקה לא הראה סימנים שהוא חושב לצאת משם בעתיד הקרוב.היה לי לא נעים שעכשיו כשאני בעל הבית אני צריך לבקש ממנו לעזוב.אבל הוא אמר שבכלל לא נורא,הוא רגיל להיות פליט מגורש,והוא בכלל לא כועס,העיקר שיהיה לי טוב עם הבחורה הזאת שלפי כל מה שסיפרתי לו עליה היא ממש משגעת לי את השכל "מבלי לתת תמורה ממשית..."קרץ לי,ארז תרמיל,ירד במורד השביל ונעלם.אחרי שהלך חזרתי לבדידותי.ולא.רחל גם הפעם לא הגיעה.

הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה במפגש פתאומי ואקראי בתחנה המרכזית בירושליים,בתחילת שנות השמונים.ישבנו לשתות קפה.הוא סיפר לי שהשתחרר לפני כשבועיים מאשפוז בבית חולי רוח.אמר שקיבל שם כדורים שעוררו לו חשק מיני גדול ושהייתה לו שם אהבה גדולה עם מטופלת אחת. עכשיו הוא מתגנב לשם בלילות כדי להיות איתה.אמר שהיה שמח לחזור לאשפוז.שהיה לו טוב.אהבה סקס אוכל לא רע וכדורים שעושים טוב ואין דאגות.אבל מה לעשות שהוא שפוי לגמרי והרופאים יודעים את זה טוב מאוד.

"ומה אתה הולך לעשות עכשיו?"שאלתי אותו.

"עכשיו?",עיניו הענקיות הבריקו במבט מבודח מאחרי הזגוגיות העבות של משקפיו עבי המסגרת,"עכשיו אני הולך לעשות את מה שאני הכי טוב בו. להתגלגל הלאה.אולי אחזור לאמסטרדאם.הסירה הזקנה עוד עומדת שם,אתה יודע,והיא ריקה."

הבטנו בתנועת האנשים בתחנה.הייתי צריך לנסוע בחזרה אל תל אביב.שמחתי לראות אותו וידעתי שגם הוא שמח לראות אותי.אני זוכר את הזמן ההוא.הייתי אז בצומת דרכים.הייתה לי הרגשה ש"משהו בחיי עומד להשתנות".

"ומה עם המוסיקה שלך?",הוא שאל,"עוד מנגן?".

"כן",אמרתי,"מנגן,בזמן האחרון כתבתי כמה שירים ניל יאנגיים כאלה ונראה לי שאולי הולך סוף סוף לצאת מזה משהו".

הוא הביט בי במבט שאמר:אני מאד מקווה בשבילך כי אצלי זה כבר אבוד.

נפרדנו שם ולא ראיתי אותו מאז ולא שמעתי עליו דבר ולא שמעתי על מישהו ששמע ממנו דבר.

וופקה וופקה.האם שומע.האם אתה עדיין כאן בסביבה או שהתגלגלת רחוק רחוק.וופקה.האם אתה עוד זוכר את מי שמתגעגע.