מאחרי "אחרי הסערה"

דודתי שרה,אחות אמי,הייתה גרה ברחוב עוזיאל 10,רמת גן.

בזמן מלחמת המפרץ,אחרי שהבנו שרמת גן היא החזית,ושהמרחב לא מוגן,עברה ליקנעם והתארחה אצל בנה דני.

באחד מאותם הלילות,טיל סקאד עשה את דרכו מעיראק ונחת הישר על גג ביתה ברמת גן,מחריב את הקומה כולה.מזל גדול שהיא ואף אחד אחר לא היה שם.

כשנתיים אחרי מלחמת המפרץ נפגשנו בחתונה משפחתית בירושלים, בבית הכנסת הגדול.התזמורת ניגנה והיו ריקודים ושמחת חתן וכלה.היא ישבה לבד ליד השולחן ונראתה לי מנותקת מההמולה שמסביב.ניגשתי אליה והתחלנו לדבר.היא דיברה על הרגע ההוא ששמעה על הסקאד שנפל על ביתה.על הרגע שבאה הביתה וראתה שאין בית.על התמונות שליקטה בין החורבות.על תחושת האובדן וחוסר האונים.

"הכי קשה וכואב",היא אמרה,"היה לאבד את המזכרות הקטנות, התמונות, המכתבים,את כל מה שנשאר לי מבעלי המנוח".

מסביב לנו אנשים רקדו ושמחו.והיא דיברה רק על זה.

מלחמת המפרץ נראית היום כמו חלום מוזר שכולנו חלמנו.מדינה שלמה יושבת בחדר אטום ומקשיבה לרדיו.הייתה אינטימיות ותחושת אחרית הימים.אנשים אוהבים לדבר על הימים ההם.לכולם יש סיפורים.בחלקם מצחיקים.

"רק לאישה אחת שהרוח לקחה את ביתה הזמן כמו עצר מלכת

משתאה,היא רואה,איך כולם שכחו,והיא כל הזמן זוכרת..."

עוד באותו הלילה או אולי למחרת כתבתי את השיר "אחרי הסערה",על החלונות שנפתחו בחדרים האטומים,אחרי שהורדנו מהם את ניירות הדבק,על הנחש שנעלם,אותו נחש צפע,קוד האזעקה,ועל הסערה ה"סופה במדבר",השם שנתנו האמריקאים למבצע שלהם,ועל אישה אחת שהרוח לקחה את ביתה, דודתי היקרה שרה.