אולטראסאונד

בשנה ההיא פגשתי את יוסף בעליית הגג במאה שערים,וקיבלתי ממנו את הספר אות ברית של רבי נחמן מברסלב.

אותה שנה פוזי הנסיכה הדרום אפריקאית באה לישראל לאביב אחד ונסעה לה.

אתה שנה הרגשתי ששנות הששים נגמרו באופן סופי ושמעכשיו זה כל איש לגורלו.

אותה שנה קניתי ביריד הספר בתל אביב את "ספר ההקדמות"של בעל הסולם, וקראתי בצמא את עשרים העמודים הראשונים.הרגשתי שאלו הם דיברי אמת,יחד עם לא ראיתי שום צורך ליצור קשר עם ה"מכון לחקר הקבלה", להיפך,באינטואציה הרגשתי ששומר נפשו ירחק.ואכן רחקתי.

אותה שנה הייתי הולך לכל הופעה של "זינגלה" בבודגטרון,והנה הם שרים לראשונה בעברית,נשמעים נפלא,מנגנים את הרוק העברי המרגש ששמעתי מימי,והלכתי אחריהם בעקבות הצלילים והגעתי לבית כנסת בתל ברוך שם הם היו לומדים גמרא,אודי יונתן ואפרים,אחרי שיעור או שניים בא הגבאי של בית הכנסת ושאל אם מישהו רוצה לעבוד בניכוש החצר,ואני זכרתי את הפסוק: "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות",הייתי זקוק לתזרים מזומנים,ולכן לקחתי על עצמי את הפרויקט,בקבלנות.

במשך כשבועיים הייתי מגיע לשם כל בקר,יושב קצת בשיעור,ואחר כך יוצא לעדור,וכך יצא שהגעתי לדרשה של הרב חפותא שליט"א.

באחד מאותם ימים,הם למדו,אני ניכשתי את העשבים השוטים של חצר בית הכנסת,לקראת הצהריים הם יצאו ואמרו שעוד מעט יגיע הרב שלהם,הרב חפותא,ויקח אותם איתו לבית הכנסת בתל אביב לשמוע דרשה שלו.הם אמרו שיש מקום במכונית והציעו לי להצטרף.הנחתי את המעדר ונסעתי עם הרב ואתם.

הרב המזוקן,אדם ערני עם ברק בעיניים,בעל לשון עשירה מאוד,כבן חמישים, ישב ליד הנהג,שהיה גם עוזרו הקרוב,אודי יונתן ואני ישבנו במושב האחורי. הרב שאל אותם על הלימוד והם סיפרו לו.אני הקשבתי.

הדרשה נאמרה בבית הכנסת ברחוב שד"ל במרכז העיר תל אביב.עמדתי שם בבית הכנסת הגדול שהיה כמעט ריק,ושמעתי מפי הרב את הדרשה שנגעה עמוק בגנים היהודיים הרדומים שלי שהתחילו להתעורר.ידעתי שאני שומע דיברי אמת.לא הייתי צריך שום הוכחה.הדברים שנאמרו נשמעו לי מוכרים, ידעתי את זה,עמוק בפנים,והרב רק עזר לי להיזכר.

הרב חפותא דיבר על העובר,שכשהוא בבטן אמו,הוא רואה מקצה העולם ועד קצהו,ויושב מלאך למראשותיו ומלמד אותו את כל סודות התורה והקיום,

אבל כשהוא יוצא מהרחם,אותו מלאך סוטר אותו על פיו והוא שוכח את תלמודו.

ובמילים של המאה העשרים ואחת:הוא נוחת נחיתה קשה ממצב של תודעה עליונה אל המציאות של העולם הזה,על כל בעיותיו וכאביו.והוא מתחיל לבכות.

הימים היו ימי ספירת העומר והרב דיבר על כך שאלו הם ימים שמסוגלים לעורר ולהעלות נתונים של ידע עוברי שאבדו כשהמלאך עשה את פעולת המחיקה,הוא אמר שזה תהליך של התעוררות פנימית שמגיע לשיאו ביום מתן תורה.

עברו ארבע שנים,זינגלה התפרקה,ההופעות המעטות והמיוחדות שלהם נמוגו כמו חלום,לא נשארו הקלטות,לא שמרתי על קשר עם אודי ויונתן שהתחרדו, את אפרים הייתי פוגש מדי פעם,הוא עבר עם משפחתו לצפון, ביקרתי אותו בצפת,אחר כך בעמוקה,ובינתיים נשאתי אשה,ואחרי שהייתי אתה בבדיקת אולטרא סאונד בהריון הראשון שלנו,כתבתי שיר שקראתי לו "אולטראסאונד."

(ורק עכשיו כשאני כותב את המילה הזאת אולטרא סאונד אני מבין על מה בעצם מדובר:צליל עליון.אותו צליל שהעובר שומע ברחם ומפסיק לשמוע אחרי שנולד,ורק מדי פעם,מבין החרכים,מבין התריסים,הוא מבצבץ ובא,בקול דממה דקה...ומעט דברים בנושא זה ראה כאן ב"דף הלבן" ברשימה על חוני המעגל, 1.2.2004.)

השיר"אולטראסאונד" נכתב בעקבות מה שראיתי על מסך הבדיקה,היה מושפע מאוד מהדרשה של הרב חפותא אותה שמעתי ארבע שנים קודם לכן,והפך, בסופו של דבר,לשיר"עטוף ברחמים".

דרשתו של הרב חפותא מבוססת על הכתוב בגמרא במסכת נדה דף ל’,ואני מביא כאן,לתועלת המעונינים,חלק מהדברים,כלשונם:

דרש רבי שמלאי:למה הולד דומה במעי אמו?לפנקס שמקופל ומונח,ידיו על שתי צדעיו,שתי אציליו אל ב’ ארכובותיו,וב’ עקביו על ב’ עגבותיו,וראשו מונח לו בין ברכיו,ופיו סתום וטבורו פתוח,ואוכל ממה שאמו אוכלת,ושותה ממה שאמו שותה,ואינו מוציא רעי(צואה)שמא יהרוג את אמו,וכיון שיצא לאוויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח,שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת,ונר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו,שנאמר:"בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חושך",ואל תתמה,שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיה,ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן ימים שנאמר:"מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני",ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים? הוי אומר אלו ירחי לידה.

ומלמדין אותו כל התורה כולה שנאמר: "ויורני ויאמר לי ייתמך דברי לבך שמור מצוותי וחיה" ואומר:"בסוד אלוה עלי אוהלי"...וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה...

עד כאן לשון הגמרא.

מדף הגמרא הזה בא הביטוי "חלום באספמיה"שמשתמשים בו היום לצורך פסילת רעיון או חזון שנראה כמו חלום חסר סיכוי להתגשם,אבל כאן הוא משמש לרבי שמלאי הוכחה לכך שאין מה להתפלא על כך שנשמת העובר רואה מקצה העולם ועד קצהו,הוא אומר שזה כמו אדם שישן כאן,נניח בבת ים,וחולם שהוא נמצא באספמיה,כך קראו אז לספרד שנחשבה לקצה העולם.

ובהמשך אותה הגמרא(דף לא):

ואמר רבי אלעזר:למה ולד דומה במעי אמו?לאגוז מונח בספל של מים.אדם נותן אצבעו עליו שוקע לכאן ולכאן.

תנו רבנן:שלושה חדשים הראשונים ולד דר במדור התחתון,אמצעיים ולד דר במדור האמצעי,אחרונים ולד דר במדור העליון.וכיון שהגיע זמנו לצאת מתהפך ויוצא וזהו חבלי אישה.

ובאותו עניין,מדרש תנחומא,פרשת פקודי,סימן ג’:

...חוזר המלאך ומכניס הרוח לתוך מעי אמו ומזמנין לו שני מלאכים ושומרין אותו שלא ייצא משם ושלא יפול,ומכניסין אותו שם,נר דלוק על ראשו,וזה שאמר הכתוב:"מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני בהלו נרו עלי ראשי"

ומביט ורואה מסוף העולם ועד סופו... ואינו רוצה לצאת משם עד שמכהו ומכבה לו את הנר שהוא דלוק על ראשו ומוציאו לאוויר העולם בעל כורחו,מיד שוכח התינוק כל מה שראה ביציאתו וכל מה שהוא יודע.

ולמה התינוק בוכה ביציאתו?על מה שאבד מקום הנחת והרווחה ועל העולם שיצא ממנו...

ובאותו ענין,המהר"ל,מתוך חידושי אגדות חלק רביעי מסכת נדה דף ל-לא:

נר דלוק על ראשו.

פירוש:הנר הזה הוא הנשמה שנקרא נר ה’ נשמת אדם.

הנר הזה דלוק על ראשו כלומר שעדיין הנשמה בלתי מוטבע(מוטבעת) בגוף.כי הנשמה של אדם מוטבע בגוף כאשר יוצא לאוויר העולם,וכל(זמן)אשר הוא דר בתוך מעי אמו אין הנשמה מוטבע בגוף,וכיון שאין הנשמה מוטבע בגוף,לפיכך אמר שנר דלוק על ראשו...ניצוץ וזוהר עליון דבק בראשו אשר שם הנשמה,ובו רואה מסוף העולם בשביל הזוהר והניצוץ העליון,ומביא ראיה כי כאשר האדם ישן רואה חלום באספמיה,פירוש רואה חלום אמת באספמיה,ודבר זה,כי כאשר אין האדם ישן אז הנפש פונה אל מה שיפנה,ואין הנשמה פנויה מן העסקים אשר יפנו אליהם החושים,והם מבטלים הנשמה שלא יושפע עליו החלום שהוא אחד משישים בנבואה.רק כאשר אינו פונה לשום דבר,אז יושפע עליו החלום שהוא אחד משישים בנבואה.

עד כאן דבריו של המהר"ל שמדבר כאן על כך שיש דמיון בין מצב השינה של האדם,למצבו של העובר ברחם.בשני המקרים השכל והחושים נותנים חופש לנשמה להמריא ולעוף,ובמצב החלימה,יש אחד משישים מנבואה,שהיא מצב של תודעת על.

ובהמשך,המהר"ל:

וכל אלו הימים(ברחם האם)אין האדם מוטבע בחומר.וכיון שאינו מוטבע בחומר הוא שרוי בטובה...ומלמדין אותו כל התורה וזה כמו שאמרנו כי אז נבדל מן החומר כאשר נבדל מן החומר אז יש בו כל התורה כולה...עדיין אין הנפש מוטבע בחומר,אז הנשמה יודעת כל התורה כולה.ואמר שבא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה כולה,כי החומר הוא שמונע להבין ולדעת התורה... והסטירה הזאת,היא חבור הנשמה והגוף,ונעשה מוטבע בחומר,ואז משתכח ממנו כל התורה כולו כאשר נעשה חומרי.

המהר"ל אומר כאן שפעולת הסטירה באה לצורך ההדבקה והריתוך של החומר והרוח,כי גם הנשמה וגם הגוף עדיין לא מוטבעים בעובר כשהוא ברחם אמו. הגוף ודאי צומח נובט ומתהווה,ובמקביל הנשמה מעל לראשו,מרחפת מעליו, קשורה אליו בחוט דק מן הדק,משוטטת בקצה העולם ועד קצהו,במצב תודעה עליונה שאותה אנחנו זוכרים במעומעם אחרי שיצאנו מן הרחם,שמגיעה אלינו בטפטוף פה ושם ברגעים מסוים בחיים או בחלום הלילה,בקול דממה דקה, ואנחנו יודעים שיש משהו שפעם ידענו,ואיבדנו.

אני רוצה להודות לרב ברוך לוביש שהציג בפני לראשונה את הכתובים שהבאתי כאן.