המקום

מרחק הנסיעה מהעיר היה,לפי מה שאני זוכר,פחות או יותר,כחצי שעה.המשאית חנתה במגרש כלשהו,ואנחנו ירדנו,הסתדרנו בשלשות,הדלקנו את הלפידים והתחלנו לצעוד אל תוך המקום.הייתי אז כבן שלוש עשרה. לפעמים אני מגיע למקום מסוים ונדמה לי שזה הוא המקום ההוא.קריית שלום,בית דגן, עקרון,יבנה...זה היה מקום של עולים חדשים.בזה אני בטוח.לא ממש מעברה.אולי עיירת פיתוח בשלבי התהוות.האנשים היו ממוצא מזרחי.גם בזה אני בטוח.הייתי שם רחבה מאוד גדולה מוקפת בתים וחנויות ואנחנו הלכנו ועשינו שם סיבוב שנמשך כרבע שעה ואחר כך יצאנו ונסענו כלעומת שבאנו.האנשים הסתכלו עלינו באדישות מסוימת.בשקט.הם לא היו נגד אבל גם לא ממש בעד.לא זוכר חיוכים או תשואות.אבל זוכר את הריחות.ריחות של על האש ופלאפלים מטוגנים בשמן עמוק וגרעינים קלויים,שהגיעו אלי עם רוח חמימה של תחילת קיץ שבאה מהשדות הסמוכים עם ריח עשב ואדמה,שעוררו לי את התיאבון וגרמו לי לרצות לצאת מהתהלוכה ולהישאר במקום.

שנים אחר כך כשהגעתי לעירות קטנות ביוון או בספרד או בקווקז נזכרתי במקום ההוא,שהיה בו משהו מאוד שונה וחוץ לארצי ויחד עם זה מקומי לחלוטין.ובאמת,יותר מכל אני חוזר ונזכר בו כשאני משוטט כאן בארץ ישראל.המקום הזה חוזר אלי שוב ושוב.וכל כך הייתי רוצה לדעת איפה זה היה.ויודע שלא אדע.לכל הפחות אני יודע שלא חלמתי,ושזה היה באמת.ושזה היה כאן.בארץ ישראל.ארץ לילות הקיץ עם הפלאפל הטחינה הגרעינים הקלויים והקפה השחור.עולים חדשים יושבים במרפסות בפתח הבית בבתי בקפה מסתכלים בדממה על הנערים והנערות שבאו פתאום מגבעתיים עם החולצות הכחולות והלפידים.ואולי היינו חלק מתעמולת בחירות של המפלגה השלטת דאז מפא"י.וככה או ככה,בשבילי זה היה ונשאר חלק מתעמולת מסתורין תחילת הקיץ בלילות הקסם העתיק של ארץ ישראל.ובשבילי הייתה זו אולי הפעם הראשונה שנסעתי קרוב והרגשתי רחוק.