09/12/2004

אחרי הסתבכות עם אופניים בעיר לא מוכרת לי אני מגיע איכשהו לאולם שיש בו תחרות זמר.על הבמה זמרת שרה שיר על נערה ממושקפת.המוסיקאים המלוים יושבים באולם ולא על הבמה כמקובל.הם מרכיבים ברישול אוזניות על ראשיהם ומתבדחים תוך כדי הנגינה.

כמה נערים שחרחרים יושבים ביציע ומוחאים כפיים לפי הקצב.הנערה הממושקפת שעליה נכתב השיר יושבת ביניהם.יש עוד נערה בחבורה ששרה קול שני לזמרת שעל הבמה והיא עושה את זה בחן וברצינות,אבל האוירה בכללותה מוזרה ומפוקפקת.
אני מתישב ליד נגן סקסופון פרוע שיער,ולהפתעתי אני רואה שם,בתוך כל המהומה השטותית,בחור שהכרתי בלונדון,קן שמו,והוא נראה בדיוק כפי שנראה לי תמיד, רציני מאד ועסוק מאד.
קן מחזיק בידו עט וניר,עובר בין האנשים,וכשהוא מגיע אלי הוא שואל: "אה,סליחה,זה בקשר למסיבה,המסיבה שאנחנו עושים אחרי התחרות,רציתי לשאול אותך כמה בקבוקי וודקה אתה חושב שצריך שם, שלושים?ארבעים?"
"אין לי מושג",אני אומר לו.
"בכל זאת, כמה? שלושים? ארבעים?"
"לא יודע.תשאל אותו." אני מצביע על מישהו שיושב קרוב, וקן עוזב אותי ופונה אליו.
התחרות נגמרת לפתע ותוך שניות כולם נעלמים.נשארים רק המוסיקאים קן ואני.מופיעה אשה לא מוכרת לי,לא ממש צעירה,מלאה,חזות קצת הודית,היא מתישבת מאחורי ולמרות הזרות שבמצב מסתבר לי שהיא אשתי.
"אפשר ללכת איתם למסיבה,"אני אומר לה והיא מסכימה.
אני שואל את קן איפה המסיבה והוא אומר:"אתה זוכר איפה זה מחנה שמונים?"
"כן"
"אז המסיבה במחנה שמונים וארבע. בשלישות."
גבעתיים 1981