22/12/2004

לא היה כל כך ברור לי איך הגעתי אל העיר ההררית והקטנה ההיא, ואולי בכלל זה היה כפר גדול. פגשתי אותה כמעט מיד עם בואי, לפנות ערב. היא עמדה שם בקרן הרחוב כאילו חיכתה לי. היו ברקע עוד אנשים. חלקם היו מוכרים לי, וחלקם לא. היו כאלה שבאו איתי אבל התפזרנו לכיוונים שונים כשהגענו למקום.
לשמחתי היא נשארה איתי ולוותה אותי כברת דרך.
הלכנו לאט לאורך מדרכה עם פנסים עגולים מוארים.הלילה ירד. רציתי לשאול למה נשארה דווקא איתי ולא הלכה עם אחרים ומאיפה היא מוכרת לי, האם נפגשנו פעם, אבל לא שאלתי וחשבתי לעצמי שיכול להיות שהיא מארחת ומורת דרך שאנשי המקום סידרו לנו. אני לא כל כך זוכר את שמה. נעמה, אולי צופי, לא, אני לא בטוח.
גם את המראה שלה קשה לי לשחזר במוחי עכשיו. היא הייתה צעירה חיננית ונעימה למראה עם יופי שבא מבפנים. היה בה משהו שעורר בי געגוע למשהו. היא בכלל לא הקרינה מיניות, וכל הקשר בנינו היה קצת כמו בין אח ואחות שהופרדו בגיל צעיר ועכשיו נפגשים שוב. אולי הייתה התאומה שלי. הלכנו ודיברנו מעט, אבל את כל השאלות שרציתי לשאול לא שאלתי ואת כל הדברים שרציתי לספר לא סיפרתי. הגענו אל קצה הרחוב והיה שם בית קפה. ישבנו קצת. ידעתי שהזמן שלי איתה הוא מוגבל מאוד ושבכל רגע אנו ניפרד. אולי לעולמים.
אחר כך היו עוד דברים. היא הייתה צריכה ללכת ואמרה שתחזור, ואמרה לי שם של מקום שם אוכל לפגוש אותה מאוחר יותר, והייתי קצת לבד, ויצאתי שוב לרחובות שהיו זרים ומוכרים, והסתכלתי על הבתים, ופגשתי ברחוב את האנשים איתם הגעתי, והם אמרו שיש סעודת פרידה כי אנחנו עומדים לעזוב את המקום, והלכתי איתם וחשבתי שזה יהיה מאוד עצוב אם לא אראה אותה שוב, חיפשתי טלפון ציבורי להתקשר אליה, אבל לא הייתי בטוח שיש לי את מספר הטלפון שלה, הרגשתי שאני חייב לראות אותה שוב, ממש חייב.
הגענו למקום של סעודת הפרידה והתיישבנו סביב השולחן, ומישהו שכנראה הרגיש מה עובר עלי אמר לי שהיא בדרך לכאן, ובאמת כעבור רגע היא נכנסה ובאה וישבה לידי, ולרגע שכחתי את שמה, ולא הייתי לגמרי בטוח שהיא אותה האחת שהייתה איתי קודם, היא הייתה דומה ולא דומה, ושוחחנו קצת, על דברים קטנים, והבטתי בה, ורציתי לחבק אותה כמו בת או אחות, והרגשתי שוב את הגעגוע הזה למשהו לא מוגדר, וידעתי שאין שום סיכוי שנהיה ביחד לתמיד. ואחר כך היא הלכה הביתה, לחיות את החיים שלה, ואנחנו נסענו משם.