בין בבל לציון

בספר בראשית, פרשת נח, אנו קוראים את הסיפור על מגדל בבל. ולכאורה, על פני השטח, נראה שזהו דבר נפלא. הנה, האנושות הקדומה של אחרי המבול מתאחדת, מדברת שפה אחת ודברים אחדים, ו"בבקעת הסיליקון" בארץ שנער היא מקימה מפעל עתיר ידע, "הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשריפה..." ומתחילה ביישום פרוייקט שאפתני: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים". הדבר ודאי סיפק תעסוקה לאנשים רבים ומנע מחלוקות ומלחמות. אם כן, מה כל כך רע בזה? מה פסול מצא הקדוש ברוך הוא בפרוייקט הכלל עולמי הזה? מדוע בלל את שפתם, הפיץ אותם על פני כל הארץ, ומנע את הגשמת הרעיון?

כאן בא לעזרתנו המדרש ומספר: כשהיה אדם נהרג בשעת הבניה לאיש לא היה איכפת, אבל אם לבנה הייתה נופלת, הם היו בוכים בקול גדול.

מכאן אנו למדים שמגדל בבל היה חשוב בעיניי בוניו הרבה יותר מהאדם שבנה אותו. המונומנט הענק הזה היה העיקר בעיניהם בעוד שהאדם היה רק בורג קטן במכונה האדירה הזאת, ולא נחשב במאומה. המפעל לא בא לשרת את האדם, אלא האדם בא לשרת את המפעל.

מגדל בבל היה הפרוייקט הפשיסטי הראשון בתולדות האנושות, שבמשך השנים פשט צורה ולבש צורה, הופיע שוב ושוב במצרים, בפרס, ביון וברומי, והגיע לשיאו במאה העשרים, כשהיטלר ימח שמו רצה להשליט את מלכות הרייך השלישי, מלכות החושך, שבה האדם הוא אוטומט צייתן שבא לשרת את השליט ואת המשטר. דבר דומה יכולנו לראות במאה שעברה גם בספרד של פראנקו, באיטליה של מוסוליני, וכמובן, ברוסיה הקומוניסטית של סטאלין. מחריד לחשוב כמה אנשים מתו למען הרעיון הקומוניסטי שקרס כמגדל קלפים אחרי שבעים שנה. והרי הקומוניזם במקורו בא לתת לאדם שיוויון ורווחה כלכלית. אבל ברגע שהאידיאולוגיה, המשטר, השליט, רואים את עצמם מעל האדם ורואים את האדם ככלי שרת, כעבד שצריך למסור את נפשו למענם, זהו מגדל בבל. אין זה רצונו של השם, וסופו של המפעל לקרוס.

כנגד הרוח הפשיסטית - עמלקית הזאת עומדת מזה דורות היהדות. כנגד חזון החושך של בבל מעמידה היהדות את חזון האור של ציון. כל זמן שיש יהודי בעולם ששומר שבת, שמצהיר על קיומו של בורא לעולם, שמדליק את הנר, שנושא את הבשורה, יש תקווה לעולמנו, ואי אפשר לשעבד אותו למלכות החושך. כנגד פרעה שמשעבד את האדם ואת רוחו לפרוייקט המגאלומאני של הפירמידות יוצא משה רבנו ואומר שרוח האדם חיבת להיות חופשית, ושיש לאפשר לו לצאת מעבדות לחירות. בליל הסדר יושב היהודי כמלך בביתו, מוקף במשפחתו, לוגם מן היין ומצהיר: איני עבד לאף אדם, יהא מלך קיסר או גנרל, איני עבד למשטר, לדגל, ללאום, אני בן חורין, ומרצוני החופשי אני עבד השם.

כתוב בגמרא: "קיסרי וירושלים. אם יאמר לך אדם שחרבו שתיהן, אל תאמין. ישבו שתיהן, אל תאמין. חרבה קיסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קיסרי, תאמין." (מגילה ו’א). קיסרי, מייצגת את הרוח הרומית-בבלית, שבה החומר, הפאר, ההדר, היופי האסתטי, והתרבות הם מעל לכל. וכנגדה עומדת תמיד תודעת ירושלים. התקווה הרוחנית הגדולה של העולם שבאה לביטוי נשגב בישעיהו פרק ב’: "...כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

תודעת ירושלים נושאת את בשורת השלום העולמי. היא המרכז אליו יהיו נשואות עיני העולם כולו. מרכז רוחני ומוסרי, שבניגוד למרכז הבבלי - בא לשרת את האדם, להפוך את האנרגיה האטומית מהורסת לבונה, למען האדם, שהוא נזר הבריאה. הר הבית ובית המקדש באים לשרת את האדם ואת האנושות ולא להפך.

מטרתו של המקדש היא להקרין ולהשכין שלום בעולם.

רבן יוחנן בן זכאי אומר דבר נפלא על הציווי: "אם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אותן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה", מכאן, הוא אומר, אנו למדים שיש לבנות את המזבח מאבנים שלמות, שלם מלשון שלום, כי אבנים שלמות מקרינות שלום לעולם. ואם על אבנים, שאינן רואות ואינן שומעות, אסור להניף חרב, קל וחומר שאסור לפגוע באדם שמשכין שלום. בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, ובין מדינה למדינה.

בבל וציון, קיסרי וירושלים, אלה הם שמות של מקומות שמייצגים רוח מסוימת. אבל יש לשים לב ולתת את החשיבות לא אל המקום עצמו אלא אל התודעה שהוא מייצג.

בזמן המצור הרומי, כשסכנת כלייה עמדה על היישוב בעיר, חמק רבן יוחנן בן-זכאי ועזב את הר הבית ואת ירושלים, ויצא להקים מרכז רוחני ביבנה. מרכז ששמר על היהדות עד ימינו. ומכאן היה לרבן יוחנן בן-זכאי, את הכוח המוסרי, בניגוד לדעת הקנאים, לצאת מהעיר אל יבנה. הוא השאיר מאחוריו את הבניינים. את החומר. אבל את הערכים ואת הרוח הוא לקח איתו. ובזכותו הרוח היהודית לא נשרפה באש עם בית המקדש אלא המשיכה להתקיים לדורות.

לפעמים בית המקדש עצמו יכול לבגוד בייעודו ובמקום להיות בית תפילה לכל העמים להפוך למשהו אחר, כפי שלצערנו קרה בעבר, ועל כך זעקו מרה נביאי ישראל: "למה לי רוב זבחיכם...כי תבואו לראות פניי מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי..."(ישעיהו א’). כשבית המקדש לא ממלא את יעודו, הוא נחרב ממש כמו מגדל בבל בשעתו. כי זה לא הבניין. זאת התודעה שאמורה להיות בו, להפעיל אותו, להקרין ממנו לעולם אור לגויים. כמו חנוכייה על אדן החלון שאמורה לפרסם את הנס, את העובדה שיש בורא ויש בריאה.

וכך גם להיפך - בבל עצמה יכולה להפך למרכז של תורה ודעת, והא ראיה: "התלמוד הבבלי". מפעל מחשבה מפואר של עם ישראל, שנושא בתוכו מטען אדיר של הלכה ואגדה, שמאיר לדורות, זכה להיקרא בשם "הבבלי". כי זה לא המיקום הגיאוגרפי. זאת הדעת.

בבל וציון נלחמות אחת כנגד השניה בכל מקום ובכל זמן. בבל וציון מתגוששות בתוך נפשו של האדם. האחת מושכת לכיוון של הבלבול, של עכירות המחשבה, של הצייתנות העיוורת, של החומריות, הניצול, ההשפלה. זאת תודעה עמלקית שיכולה לפרוץ ללא אזהרה בשושן הבירה, בברלין או בניו יורק. תודעה שאומרת: הכל מקרי, אין בורא, אין דין ואין דיין, אני הדיקטטור, הקיסר, הגנרל, אני אקבע גורלות, אני אפיל פור ואשמיד, אני אביא פתרון סופי וכל העולם כולו יפול לרגלי וישתחווה לי.

ולעומתה עומדת ציון. עם ציון דרך צלולה: למעלה, גבוה, אל מחשבה חופשית, מוסרית, רוחנית.

החזון הציוני שואף לאחדות העולם, אבל לא למטרות פשיסטיות, כמו שהיה מגדל בבל, אלא אחדות ושיתוף פעולה כלל עולמי למען האדם והאנושות, וביום שהאנושות תגיע לרמה הזאת, ביום ההוא, השפה הבלולה תחזור שוב להיות שפה ברורה. תודעת ציון מצהירה שיש בורא לעולם. יש השגחה, הדברים אינם מקריים, האדם מקשר בין שמים לארץ, והוא נברא בצלם אלוקים. ולכן מרדכי היהודי לא יכרע ולא ישתחווה בפני המן, צאצאו של עמלק ואביו הקדמון של הנאצי, לא, הוא לא ישתחווה בפני שום אדם, רק בפני הקב"ה לבדו, כי הוא מאמין בחזון הגדול של ציון שמסיים כל תפילה של כל יהודי מניו יורק ועד קטמנדו: "יכירו ויידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע ברך תישבע כל לשון, לפניך ה’ יכרעו ויפולו ולכבוד שמך יקר יתנו ויקבלו כולם את עול מלכותך, ותמלוך עליהם לעולם ועד".