עשר תחנות תרבות

1.תחנת האוטובוס קו 63 מגבעתיים לתל אביב ובחזרה.

מכאן היינו נוסעים,חברי ואני, בסוף שנות השישים לעיר הגדולה:לקולנוע תכלת ביום שישי בצהרים לראות סרטים של פליני ואנטוניוני.לפעמים נחמן פרקש היה הסדרן שתלש ביקורות בכניסה,מעלה עשן במקטרתו, ובאולם אווירת מהפיכה.

מכאן היינו נוסעים כל ראשון בלילה למועדון ברברים לשמוע ג’אז חי עם ארל’ה קמינסקי ושמוליק ארוך וממלו,מכאן היינו נוסעים למופעים שונים בצוותא הישנה,ברחוב בן יהודה,המשורר יבי,בסנדלים, היה חותם על ספריו בכניסה.

היינו עומדים ברחבה האחורית של האוטובוס ליד קופת הכרטיסן,משוחחים בקול, בהתלהבות נעורים.נוסעים לכיכר דיזנגוף לראות ביטניקים, לראות את "וודסטוק" בקולנוע אסתר,לקנות תקליטים בבזאר התקליט בבן יהודה,או במשביר לצרכן באלנבי,לראות בפעם השלישית את "זה מסתובב" של יוסף מונדי.

2.יוסי בנאי,"אין אהבות שמחות",קולנוע שביט גבעתיים.

דוד יוסי עומד על הבמה ושר ג’ורג’ בראסנס ואני בקהל,נער מתבגר,דומע וצוחק,מתרגש, כל כך מתרגש כשהוא עומד על הבמה, עוקב בהשתאות אחרי היכולת המופלאה שלו לשיר ולספר,וזה ממשיך כך עד היום.

ואחרי ההופעה שלו התרוממות רוח, ומן שמחה גדולה, בנאית שכזו.

הוא הכיר לי את השנסון,וגילה לי שאפשר לכתוב ולשיר את שיריך,גם אם אתה לא זמר מדופלם, עוד לפני שהכרתי את דילן וכהן,

והוא הביא לי במתנה את התקליט הראשון שהיה לי,ושילם עבורי את מס הנסיעות כשטסתי לראשונה לאירופה,וכששאלתי אותו איפה כדאי לבקר בפאריז הוא אמר:"צא לרחוב ותתחיל ללכת".

3.בית הכנסת המשפחתי בסמטת שילה בירושלים.

כאן שמעתי לראשונה את הפיוטים הנשגבים,צובטי הנשמה:"לך אלי תשוקתי","עוקד והנעקד והמזבח" "אחות קטנה" "יגדל אלוהים חי"ועוד,שהיו מושרים בלחן פרסי וחזרו אלי כשהתחלתי לפרוט בגיטרה חשמלית.

לכאן אני עדיין מגיע מדי פעם,כשאני עושה שבת בירושלים,פוגש את האחים כהן שעדיין מחזיקים ומחיים את המקום,מביט על הספסל המשפחתי הריק,הנה כאן היה יושב סבא מאיר עם חברו מאיר ברפי,מריחים טבק,מדיפים ריח עתיק חריף ומתוק.כאן היה יושב אבא עם דוד אברם ודוד יצחק,וכאן עשינו את כל בר המצוות ושבתות החתן,ושם הייתה סבתא,עם כל הנשים,מעורבת,נוכחת,לא למעלה ביציע,ולא מאחורי וילון אטום, אלא ממש ליד,בגובה העיניים,כמו אצל האורתודוכסים המודרנים בבית הכנסת בניו יורק...

ואחרי התפילה בשבת בבקר קצת ערק עם מלפפון וביצה קשה,שהכל נהיה בדברו.

4.הופעה של ליאונרד כהן,1971,בניני האומה ,ירושלים.

הייתי חייל ועשיתי נפקדות, לכבוד המופע.אחרי שלושה שירים הוא אמר:"כתוב בספר קבלה שלמי שאין את היכולת לעוף עדיף שיישאר על הקרקע.אני לא ממריא.כספכם יוחזר." אמר,הניח את הגיטרה,והלך לו.

אבל הקהל לא הלך, ושר במשך כחצי שעה בקול גדול משיריו,והוא חזר, ונתן, בלי לאמר מילה, הופעה נפלאה,בלתי נשכחת,של שעתיים וחצי.בהדרן האחרון,"סוזאן",שתי זמרות הליווי שלו בכו,ואחריהן כמעט כל הקהל, והוא,ליאונרד,עמד שם בפנים מתוחות כמו אחד שעומד מול בית דין של מעלה,ואחר כך ירד בלי לאמר מילה.

נשארתי שם בחוץ עד הבוקר,עם שוויצרי אחד עם גיטרה ששר,ואמריקאית אחת גנובה שלא הפסיקה לרקוד.

עם עלות השחר חזרתי לצבא.

5.ראש פינה,סוף שנות השבעים.

הכרתי את אלי(עמנואל)מגן,נגן גיטרה מחונן,מוסיקאי בחסד עליון,שפתח לי את הראש ואת הצוואר של הגיטרה.היינו יושבים שעות ומנגנים אל תוך הלילה מוסיקה זורמת שאין לה התחלה ולא סוף.מוסיקה ללא מילים שכמו יצאה מתוך השקט הכביר שמסביב,כמו המים שזורמים בואדי בחורף.מבחינתי,השביל הזה של הגיטרה התחיל שם,ולשם אני חוזר מדי פעם,להתחיל מהתחלה,בכל פעם מחדש.

6.ספר ההקדמות של הרב יהודה הלוי אשלג,"בעל הסולם".

את הספר הזה רכשתי בשנת 1980 והוא אצלי עד היום הזה.זה היה ספר הקודש הראשון שקניתי.ועד היום,עשרים ושלוש שנה אחרי,אני עדיין בהקדמות, במבוא, בפתיחה,עדיין מרגיש שזה רק ה"בקרוב"ושלא הגעתי את פנים העניין,עוד לא עברתי בשער.ומדי פעם אני שומע תורה מפי תלמידי תלמידיו,הרב מרדכי שיינברגר,או הרב גוטליב,ומדי פעם אני פוקד בשעות הערב את ישיבת האר"י אשלג ברחוב חזון איש בבני ברק,ועדיין זה רק מהבהב,ורב הנסתר על הגלוי.

7.הסשן הראשון עם יוסי אלפנט.כרכור.1980.

אברום פוליבה, חבר נעורים משותף של שנינו עשה את השידוך,ואני,שחיפשתי אז להקה,לקחתי את הגיטרה ונסעתי בהמלצתו לכרכור,להתארח אצל יוסי ועופר הררי.

עוד לפני רטורית,עוד בשקט של לפני ניו יורק,בשלוות הפרדסים של עמק חפר,בביית מבודד,שלושה ימים של סשן בלתי פוסק,מרתק ומצחיק,מלא הפתעות והומור ובלגן,שופע אלתורים,שירים של פולי’ס,מוסיקה מזרחית,רגאיי,בלוז כנעני...

מי מאתנו ידע אז שניפגש בעוד שבע שנים לעשות את ה"פליטים" ואת "מאמי".מי מאתנו ידע אז איך שהזמן נוסע...

8.הסשן הראשון עם ג’ורג’ סמעאן וסאלם דרוויש,1987.

נעם הלוי ואני הגענו לפנות ערב אל הבית הישן של דרורה חבקין על שפת הואדי,וחזרנו לתל אביב עם עלות השחר אחרי לילה בלתי נשכח.

ג’ורג’ וסאלם הביאו איתם את העוד והדרבוקה,לבנה,שמן זית,פיתות וזיתים, לב גדול ורחב, שמחת חיים מדבקת,ומבחר שירים בלתי נדלה של האחים רחבאני,של סאעד דרוויש,שירי עם גליליים,שירי עם מדרום לבנון.

ושם,באותו לילה, הכרתי גם את עבדו ורנדורה.

ג’ורג’ אומר:חתונה קתולית,זה לכל החיים.

9."רחובות הנהר"של אורי צבי גרינברג.

שירים מפלחי לב וקורעי נשמה של אחד מגדולי משוררי ישראל.שירים נשגבים.שירי תהום רבה.

אורי צבי מתחשבן עם עצמו עם עמו ועם אלוהיו בעולם שאחרי השואה האיומה.

בשיר "אל גבעת הגוויות בשלג",שיר מצמרר ונורא,הוא מתאר איך הגרמני מכריח את אביו להתפשט ערום בלילה בשלג ומכה אותו עד מוות,את אבא קודש,שמעולם לא פשט בגדיו בפני זרים, אלא רק במקווה.

והוא,הבן,שהצליח לברוח מהתופת לארץ ישראל,מתריס כלפי שמיים:"ושלג לילי ירד,ירד בשפע אכזר רך...כך רצה אלוהים.היה מרגש ביש אלוהים-והוא של גוים.יש אלוהים בעולם אבל אין אלוהים לישראל".

אבל כמה עמודים אחר כך,ב"שיר ההמשך בהלו" הוא מודיע שתמיד תמיד,בכל יום, בעודו בחיים,הוא יניח תפילין,ויקשור את קשר רצועת תפילין של יד, כדי להמשיך את הקשר עם אביו,את הקשר שהצורר הנאצי רצה להכרית מהעולם.

ואני עונה לו אמן.

10.בית הכנסת האשכנזי ברחוב המלך יוסף בתל יהודה,רמת גן.

לכאן אני מגיע בכל ליל שבת ושבת בבוקר,וכל מי שגר בסביבה מוזמן כי עולם היהדות במשבר ולא תמיד יש עשירי למניין. יש קצת ותיקים,שזוכרים את ימיו היפים של בית הכנסת,ויש גרעין של צעירים,עדיין מאוד קטן,אבל נאמן,שרואה את העתיד של בית הכנסת.

השקענו בצבע,ועכשיו אנחנו עובדים על הריצוף,בעזרת השם לקראת פסח גם נביא וילונות חדשים.חדש ימינו כקדם.

כאן,אני מרגיש לגמרי בביית,למרות שאבות אבותי לא גרו בפולניה.כאן התודעתי אל הפיוט האשכנזי שמדבר אלי ישר אל השורשים החסידיים:"ידיד נפש אב הרחמן","אל אדון על כל המעשים", "אנעים זמירות ושירים אארוג","מזמור שיר ליום השבת".

וכאן יש ריח של שטיבל עתיק יומין,ומדי פעם כשנחה הרוח הטובה על אברם,הגבאי התימני,יש בשבת בבוקר,אחרי התפילה,קידוש עם דג מלוח על הכף כיפאק,עם צוויב’ל ועם קיגל, טעם גן עדן.