ליל שבת בפאריז

הגיע ליל שבת. לפי המפה שהיתה לי הייתי צריך למצוא בית כנסת בשדרות דה בלביל, ברובע ה11,לא רחוק מהמקום שהתאכסנתי בו. אבל השבת כבר עמדה להיכנס, מאוחר, כמו באירופה, בסביבות השעה תשע בלילה, עדיין אור של דימדומים, ואני מוצא את עצמי הולך לאיבוד, בשדרה אינסופית, מלאה בהמון אדם, רובם ערבים מוסלמים ,עשן של סטייקים ונרגילות, מוסיקה מזרחית, אנשים כהי עור עם כיפות לבנות גדולות מביטים לעברי, מה אומרות העיניים, חשש מתגנב לליבי, אני עם כיפה יהודית שחורה, לבד, בגלות, ואני הולך לאיבוד רגע לפני כניסת שבת, בשדרות דה בלביל ברובע ה11, בפאריז.

הצטערתי שהשארתי את המגבעת בחדר. הייתי צריך אותה עכשיו על הראש,מעל הכיפה.ההסוואה הזאת היתה עוזרת לי עכשיו.חשבתי שאולי עדיף להכניס את הכיפה לכיס,וללכת גלוי ראש עד שאמצא את בית הכנסת, אם בכלל אמצא, ושזה עדיף בכל מקרה כי ממש לא בא לי לחטוף איזו בומבה בפרצוף ממוסלמי קנאי ועצבני,והיו לא מעט אנשים שנראו כאלה מסביבי.

הושטתי את היד לראש והגנבתי את הכיפה לכיס.פיקוח נפש דוחה כיפה.כך אמרתי לעצמי.

ואז לפתע פתאום בתוך כל המון האדם הזה ראיתי שני יהודים באים לקראתי.עם חליפות מגבעות וזקנים.הם הלכו שם במרכז השדרה בשקט ובשלווה,או כך לפחות היה נדמה לי.

שמתי מיד את הכיפה בחזרה על הראש והלכתי לקראתם.

"שבת שלום",אמרתי להם.

"שבת שלום"הם ענו לי.

"אתם בדרך לתפילה או שאתם כבר אחרי?"

"אנחנו בדרך לתפילה.הספרדים כבר סיימו,אבל אנחנו חב"דניקים מתפללים ממש עם השקיעה."

העברית שלהם היתה בינונית עם מבטא צרפתי חזק.הצטרפתי אליהם וכעבר כחמש דקות הגענו אל בית הכנסת שהיה סגור בשער ברזל גדול,ללא שום סממן יהודי חיצוני,שומר כושי גברתן עמד בכניסה,הוא זיהה את הבאים ופתח להם את השער.

מיד כשנכנסנו התפללו מנחה.אחר כך,בהפסקה הקצרה של לפני ערבית פתח איתי בשיחה גבר מזוקן עם כובע מצחיה. הוא,כך סיפר לי,צרפתי שחי בישראל עשרים שנה,ואחר כך חזר לפאריז.הוא דיבר איתי על ישראל.על המצב.ועל פוליטיקה.

פתאום הוא אמר:"גולדשטיין צדיק ורבין ימח שמו".

הרגשתי עצוב. הרגשתי שאני בגלות. לא ככה ראיתי את השבת שלי בפאריז.

התלבטתי מה לעשות. בא לי להכניס לו סטירה אבל כל ישראל חברים ואהבת לרעך כמוך ועוד שלוש דקות שבת שלום.

לקחתי אויר ואמרתי: "רבין צדיק וגולדשטיין ימח שמו".

הוא הביט בי בזעזוע,לא ענה לי, פנה והלך ממני לפינה רחוקה.

אחרי התפילה הלכתי ישר הביתה.אמרתי לעצמי שמחר אלך לבית כנסת של הספרדים. בביית אשתי ובנותי דאגו לי מאוד.השעה היתה עשר וחצי,והם היו בטוחות שמשהו לא טוב קרה לי. כמעט והתקשרו למשטרה ולשגרירות. אמרתי שהכל בסדר.זה רק הזמנים המשונים האלה של אירופה.

התישבנו סביב השולחן והתחלנו לשיר:"שלום עליכם מלאכי השרת..."