כל אחד הולך במעגל שלו, ואז...

את החזרות הראשונות לקראת המופע עשינו בחצר ביתו של נעם בראש פינה.

איב מוזארד,שהגיע לארץ במיוחד לכבוד המופע ושהה כאן חודש, ביקש ממני שאקח אותו לביקור בואדי. אני סברתי לתומי שזה הולך להיות טיול נחמד וקצר של לפנות ערב ויצאתי איתו לשם עם חולצת טריקו ונעלי אצבע.

אבל ברגע שנכנסנו אל תוך הואדי הוא התחיל לנשום ולנשוף עמוק בצורה מוזרה, עבר למעין הליכת חלל איטית ,תוך שהוא ממלמל ללא הרף באנגלית הצרפתית שלו ש"זה ממש יוצא מן הכלל האנרגיות האלה שאני מרגיש מהאדמה... מההרים...מהשמיים."

והוא התחיל ללכת ככה עמוק אל תוך הואדי,אני נשרך אחריו,חושב שהנה הוא תיכף יירגע, ואני אומר לו משהו על זה שנהיה ממש חשוך וקר ושאולי כדאי לחזור,אבל הוא לא ממש שומע ,הוא הולך והולך,לאט אבל בהתמדה,בנחישות, בתנועות חלל חתוליות, נושם ונושף, אומר שזה נפלא,איך שהוא מרגיש אנרגיות מהשמיים מההרים מהכוכבים...עד שמצאתי את עצמי בשלוש לפנות בוקר באיזה חדר מדרגות בצפת,קופא מקור, שואל את עצמי למה זה מגיע לי ולמה אני תמיד מסתבך עם כל מיני משוגעים כאלה.

בחמש בבקר,עם האור הראשון, לקחנו את האוטובוס מהתחנה המרכזית של צפת בחזרה לראש פינה.

איב מוזארד החליט שאנחנו חייבים להכניס את הקטע הזה של ההליכה למופע.

הוא אמר :"כל אחד מאיתנו הולך במעגל שלו, ואז אנחנו ניפגשים."

ואכן כך היה. ברגע מסוים במופע, אותו עשינו שבועיים אחר כך בסוזאן דלל, נעם ואני עזבנו את הכלים שלנו,והלכנו ,כמו איב ,כל אחד במעגל שלו. הלכנו והלכנו עד שנפגשנו.

אחרי שלוש הופעות איב נסע בחזרה לצרפת,שמרנו קצת על קשר,הוא כתב לי שהוא עובר לניו יורק ועשר שנים לא שמעתי ממנו.

לפני כששלוש שנים הגעתי לניו יורק ,ולא דאגתי לעצמי למלון מראש. חשבתי:ניו יורק גדולה ובטח אמצא חדר פנוי באיזה מלון כשאגיע. שעה במונית משדה התעופה ובכל מלון שעברנו התשובה היתה אחידה:מלא.

בסופו של דבר מצאתי חדר פנוי במלון שורץ בזונות ונרקומנים, השם יירחם, באיזור מפוקפק בדרום העיר. פקיד הקבלה ההיספאני קיבל ממני את הכסף בפנים חתומות מאחרי זכוכית משורינת. החדר היה מינוס עשרה כוכבים.משהו מזעזע. פחדתי להיכנס למיטה המלוכלכת, פחדתי לשבת על הספה המטונפת, יצאתי לשירותים שבמסדרון,ראיתי שם צמר גפן ספוג בדם, חזרתי מיד לחדר, עמדתי כל הלילה ליד החלון, מביט בנהר, שואל את עצמי למה זה מגיע לי ולמה אני כזה אידיוט.

למחרת בבוקר,השארתי את המזוודה הכבדה במלון ויצאתי לעיר.חשבתי שאני חייב למצוא מלון נורמלי.אחרי הלילה הנורא שעבר עלי,ללא רגע שינה,ניו יורק נראתה לי כמו סיוט. הייתי עיף ומדוכא.הלכתי על ברודווי בין מיליוני אנשים. הרגשתי לבד ואבוד.

ואז ,לפתע פתאום ,הוא הופיע מולי. קטן ומתוק, עם פרצוף החייזר הכל כך מיוחד שלו.

באנגלית הצרפתית שלו הוא חייך אלי ואמר:

"הלו אהוד. אתה רואה? כל אחד הולך במעגל שלו, ואז אנחנו נפגשים".