תל אביב, הרים סביב לה

איב מוזארד לקח אותי למלון צנוע נחמד ונקי בלואר איסט סייד. פקידת קבלה חיננית בשם סטלה נתנה לי את המפתח לחדר בקומה השנייה.העליתי לשם את המזוודה ואת הגיטרה.פתחתי את התריס אל הנוף של רחוב ניו יורקי שהזכיר לי קצת את דרום תל אביב. הרגשתי כמעט בביית ויצאתי מבסוט לרחוב.

לואר איסט סייד.לכאן הגיעו ראשוני היהודים מאירופה לקראת סוף המאה התשע עשרה.ואכן,פה ושם,ראיתי זכר לעבר המפואר ההוא. בתי כנסת ישנים. חנויות דליקטסן עם מזון כשר.מאפיות עם שמות יהודיים.מכולת עם שלט בעברית:חלב ישראל.

מצאתי בית כנסת במרחק כעשר דקות הליכה מהמלון ובמשך אותו השבוע הייתי הולך לשם לפנות ערב לתפילת מנחה,ואחר כך ערבית.

היה שם בקושי מניין של זקנים דוברי אידיש.אני הייתי נרגש להיות שם,אבל הם היו אדישים לנוכחותי ולא שאלו שאלות.רק ביום השלישי לבואי הגבאי הזקן שאל אותי מאיפה אני.אמרתי לו שאני מארץ ישראל.הוא שאל אותי איפה אני מתאכסן.אמרתי לו.

הוא אמר:" אתה צריך להיזהר מאנשים שחורים כי הם יכולים להרוג אותך,הכי טוב שתלך לברוקלין,כי פה זה סביבה לא טובה,הרבה שחורים,הרבה איטלקים,הרבה סינים.יכולים לשדוד אותך.יכולים להרוג אותך."

אמרתי לו שאני במלון נחמד ושהעיר לא נראית כל כך מפחידה כמו שזכרתי אותה מהביקור הקודם שלי,לפני כעשר שנים. הוא נתן לי דולר אחד ואמר לי שאת זה אתן צדקה כשאגיע לישראל, ושעכשיו אני שליח מצווה, ושבעזרת השם לא יאונה לי כל רע.

אחר כך המשיך לדבר באנגלית האידישאית שלו,ואמר שפעם,לפני הרבה זמן,היו מאות מתפללים מגיעים, והם היו פותחים את האולם הגדול שנמצא מעלינו בשבתות ובחגים, אבל מאז שרוב הצעירים עזבו לשכונות החדשות ונשאר כאן רק קומץ מתפללים, הם לא עולים למעלה,ומסתפקים במרתף הקטן הזה,איפה שאנחנו נמצאים עכשיו.

"אתה רוצה לראות את האולם הגדול?"הוא שאל.

אמרתי לו שאשמח מאוד לראות את האולם הגדול.הוא פתח דלת עץ ישנה וחורקת והוביל אותי אחריו במעלה המדרגות אל הקומה השניה.כמה דקות גיששנו שם בחושך עד שהוא מצא את מתג החשמל והדליק את האור.המראה היה עתיק מרשים ועצוב.אולם ענקי ויפהפה עם ספסלים לחמש מאות מתפללים לפחות,עזוב,נטוש,מעלה אבק עובש וקורי עכביש.

"פעם היה מלא כאן,"הוא נאנח,"אבל במשך הזמן כולם עזבו את השכונה".

היו שם ציורי קיר ענקיים של נופי ערים מארץ הקודש.ליד כל ציור היה רשום את שם העיר: ירושלים,מצוירת מוקפת הרים,כמובן. חברון,גם היא מוקפת הרים. טבריה,הרים סביב לה.צפת,כולה על ההר.וראו זה פלא: ציור קיר ענקי של עיר הקודש תל אביב,כן,גם היא מוקפת הרים.

הוא ראה איך אני מתבונן בהשתאות בציור הזה ואמר:"נייס פיקצ’ר,אה?"

"ורי נייס",אמרתי,מתלבט אם לספר לו שיש כאן טעות גיאוגרפית חמורה ושההרים היחידים של תל אביב הם הגבעות של גבעתיים,שהיא הטווין פיקס של גוש דן,והעדפתי לא לדבר,הרי הבן אדם רואה את הציור הזה כבר חמישים שנה,למה לקלקל לו את הרושם.

אבל מאז אותו ביקור בניו יורק, לפעמים, בחלומותיי, אני רואה תל אביב אחרת. לבנה, מוארת ,יפה ,חגיגית, ומוקפת הרים.