מעשה שקרה על הנהר

היום הראשון להפלגה לא היה קל. את ההסברים איך להפעיל ואיך לתחזק ואיך למלא את המצבר חשמל ואיך לעבור בסכרים האוטומאטיים קיבלתי בצרפתית שוטפת ,שפה שאני שומע,אבל לצערי לא כל כך מבין.

אחרי כמה שעות הפלגה,היה לנו חם מאוד מאוד.ראיתי בצד הנהר סבך של עצים,וחשבתי שכדאי לחנות שם קצת בסבך,לנוח בצל,וכמו פופאי פרסי נכנסתי ישר אל תוך הסבך,מפיל מהסיפון אל תוך הנהר את השמשייה ואחריה את השולחן עם כל מה שהיה עליו,ואחריו גם כסא.

לא הייתי לא בשייטת ולא בלהקת חיל הים אבל זינקתי בעקבות השולחן בחירוף נפש,בכל זאת,הייתי הגבר היחידי על הסיפון,וכל העיניים הנשיות היו נשואות אלי.הצלחתי להציל את השולחן את השמשייה את המלח ואת המצלמה שהיו מונחים על השולחן.מה ששקע במי הסאונה לבלי שוב היו הכסא ומאפרה.אחרי שנרגענו מההלם החלטנו שהנזק לא היה גדול והמשכנו להפליג.כעבור חצי שעה אשתי באה ואמרה לי בטון שקט ורציני שלדעתה גם הפלאפון שלנו שהיה על השולחן שקע אף הוא בנהר.ניסיתי להתבדח ולאמר שמעניין אם דגי נהר הסאונה מעדיפים אורנג’ או סלקום,אבל שנינו לא צחקנו וההרגשה הייתה שאנו נטושים לבד בלב ים בלי מכשיר קשר.

רגע לפני שנפרדנו האיש הצרפתי מחברת הספנות נתן לי את מספרי הטלפון של החברה ואמר לי להתקשר בכל מקרה של תקלה.הוא אמר שתקלות כאלה קורות לא מעט,לפעמים נתקעים,לפעמים משהו לא עובד,"אם קורה משהו תישארו רגועים. אתה מתקשר ואנחנו מגיעים תוך שעתיים",הוא אמר,ואני,לא יודע איך,הבנתי מה הוא אומר.

אבל עכשיו אנחנו בלב נהר מסביב אין ישוב רק שדות ירוקים עד האופק ואם יקרה משהו איך נתקשר.בלית ברירה החלטנו להמשיך לזרום.

לפנות ערב נכנסנו למפרץ קטן שליד הכפר ריי סור סאונה כדי לעגון את הלילה.

לפתע הסירה נתקעה לי על שרטון של חול,אני נותן פול גז בכל הכוח,והסירה לא זזה,לא קדימה,ולא אחורה.בשביל מה הייתי צריך את כל הדבר הזה.בסך הכל רציתי חופש רגוע עם המשפחה,על מי מנוחות,והנה אני מקבל טירונות חוזרת,ועוד קרבית.

וואללה יופי.נתקענו באמצע הנהר הצרפתי הדפוק הזה ואין לי טלפון.

עשיתי ניסיון אחרון,רברס בכל הכוח,והנה,היא התחילה לזוז,טיפה ועוד טיפה,ובסופו של דבר נחלצנו מהמלכודת.בעודי שם מנסה להתאושש אני רואה מישהו נכנס עם היאכטה שלו בדיוק לאותו מקום.

"אל תיכנס לשם!!"צעקתי לו,אבל הוא לא שמע לקולי ונכנס ושקע מבלי זוז.

"תנסה רברס!!"צעקתי לו,למוד ניסיון מהפלגות קודמות,והפעם הוא שמע לקולי,אבל סירתו לא זזה רברס.

הוא תפש בידו חבל מגולגל וסימן לי שהוא הולך לזרוק אלי.קלטתי אותו וקשרתי את החבל שהוא זרק אל הסירה שלנו,וגררתי וחילצתי אותו משם.

הוא הודה לי.חייכנו ונופפנו שלום אחד לשני.

כמה דקות אחר כך נחתנו בחוף.את העגינה הראשונה שלי ביצעתי בעזרת צרפתי נחמד שעזר לי לקשור את הסירה אל העצים,סמוך לסירה שלו. ירדתי לחוף ונפלתי תשוש וגמור על העשב.

הבחור ששקע אחרי בשרטון החול וחולץ בשלום החנה את סירתו לא רחוק מאיתנו ובא ואמר תודה.

"זה היה רגע של לחץ",הוא אמר,"תודה שהוצאת אותי מזה".

אמר ששמו פיטר. אנגלי מלונדון שמשייט עם אשתו ובתו בת העשר.שאל איך עבר היום. אמרתי שלא רע בשביל התחלה,רק שאני מודאג בגלל שאין לי טלפון.סיפרתי לו מה קרה.הוא אמר שהוא מבין אותי.אחר כך הוא אמר שוב תודה ושהוא עייף מאוד,והלך לסירתו,וגם אני חזרתי לסירה שלנו לאכול ארוחת ערב.

למחרת בבוקר התכוננו לצאת לדרך והנה הוא בא עם טלפון נייד ומטען.אמר שיש להם שניים ושאני יכול לקחת את זה.הוא צירף פתק עם מספר הטלפון,ועם הכתובת שלו בלונדון.

"כשתגיע הביתה תשלח לי", הוא אמר,"ושתהיה לכם נסיעה טובה,אולי עוד ניפגש במורד הנהר."

הוא לחץ את ידי וראינו אותם מפליגים משם.הילדה הקטנה נופפה לנו.הבנות שלי נופפו לה.חשבתי שהן היו יכולות להתחבר ולשחק יחד,עם היה זמן.

כעבר שעה הפלגנו גם אנחנו, ואני, ליד ההגה,התחלתי לשיר שיר מלחים צרפתי ישן:

"עוד שיר אחד יש עימדי,והוא שמור לאיש חסדי..."