כרתים 77

העיר הראקליון לא האירה לי פנים, ואני יצאתי משם,התחיל כבר להיות חם,עליתי על הכביש שיוצא מהעיר,והתחלתי ללכת ולנופף מדי פעם למכוניות העוברות,אולי מישהו יעצור ויקח אותי לפליאוכורה,מקום קטן בקצה האי עליו שמעתי המלצה ממישהי בשם אילנה.

חלפו כמה שעות.אני הולך והולך.חם.מאוד חם.ואף אחד לא עוצר לי.אין לי מים.יצאתי מהעיר בחיפזון,בלי שום צידה לדרך,כבר צהרים ואני הולך ומתייבש.

בצד הכביש למטה,בעמק,ראיתי בית קטן.החלטתי לרדת לשם.כשהתקרבתי ראיתי גבר אישה נער ונערה מעמיסים טנדר בארגזים מלאי ענבים ירוקים ועסיסיים מאוד למראה.

בלי לאמר מילה התחלתי לעזור להם להעמיס.זה לקח חמש דקות עד שהטנדר כולו היה

עמוס.הגבר חייך אלי,הזמין אותי לשבת בצל העץ ליד הביית,והגיש לי את הארוחה הטעימה ביותר שאכלתי. אני לא שוכח:

נתח גבינה צהובה,קשה.אשכול ענבים.כוס מים צלולים.

אחרי המנוחה הקצרה המשפחה החביבה עלתה על הרכב והתכוננה לנסוע,שאלתי אם אפשר להצטרף והאיש שהתיישב ליד ההגה סימן לי לעלות מאחור,עם הבן והבת.

ישבתי איתם שם על הארגזים מבסוט מהתנועה ומהרוח החמה,אבל הנסיעה הייתה קצרה מאוד,לצערי.אחרי כעשר דקות הם ירדו מהכביש הראשי ואני נשארתי שם בצומת הדרכים מנסה לעצור טרמפים באור ההולך ויורד אדמת כרתים שנראתה לי כמו חתיכת גליל שנסחפה ללב ים.

עמדתי שם עד חושך מוחלט ואיש מהעוברים על הכביש לא עצר לי.

מרחוק ראיתי אור.הלכתי לשם והייתה זו תחנת דלק עם מסעדה קטנה על החוף.הצצתי לתוך המסעדה והיא הייתה ריקה לגמרי.איש מנומנם ישב מאחורי הבר.יצאתי אל החוף פרשתי את שק השינה שכבתי והבטתי בשמיים זרועי הכוכבים, מקשיב לקול הגלים,חושב על שרשרת המאורעות שהביאה אותי עד לכאן,אל הרגע הזה,הבודד.

הפרידה מאסתר.החורף בואדי.הביקור של דוד.הלילה ההוא בלי השינה על יד האש.היום שעלה אחריו.ההליכה הסהרורית לחצור הגלילית.ירח מלא.ועוד פעם ירח מלא.האיש שהגיע עם השלט:משיב הרוח ומוריד הגשם.והקיץ שהגיע.ואיה עם העיניים המסתוריות, הנוצצות,שבאה ללילה אחד ונעלמה לה.והחבר החדש של אסתר,שהופיע פתאום בכיכר הכפר.ואיך כתבתי בעיפרון את המילה "כרתים" על קיר העץ של הצריף ושכבתי על המזרון והבטתי במילה שעה ארוכה,ואחרי שלושה ימים נסעתי לתל אביב,קניתי ברחוב הירקון כרטיס הפלגה לכרתים,אחרי שבוע עליתי על הרכבת לחיפה,שתיתי קפה במזנון הרכבת,הרדיו השמיע את:"מכל השתיקות אני זוכר את שתיקתך" של הפרברים עם סולו הגיטרה שמרעיד אותי כל פעם מחדש,ואחר כך ההפלגה,שלושה לילות בשק שינה על הסיפון,לא מדבר עם אף אחד,ואחר כך הלילה על החוף ליד הנמל,והיום שעבר,ועכשיו כאן,על החוף הזה,שומע את הים באוזניים,צולל לתוך שינה על אדמת כרתים.

אותו הלילה חלמתי חלום בתוך חלום.בחלומי הראשון הייתי בירושלים,על גג ביתו של יוסף בנחלאות,שוכב על המזרון,שומע את הרוח בענפי עץ הלימון שבחצר,נרדם, ובחלומי אני עף גבוה מעל העיר,לעבר כוכב שמושך אותי אליו,מנצנץ לעברי,ואני מגיע כל כך גבוה,רואה את כדור הארץ כמו מחללית,נתקף בהלה,ויורד וממשיך לעוף בגובה סביר,מעל בתי העיר,עף צפונה,וברגע שאני רואה את הואדי שלי נפרש לפני אני נוחת ומתעורר לפנות בקר על חוף הים בכרתים.

מאוחר יותר כשהשמש כבר זרחה והאוויר התחיל להתחמם,ניגשתי לשתות קפה במסעדה הסמוכה שזה עתה נפתחה.כעבור זמן מה הגיעה לשם מכונית גדולה,גוררת אחריה קרואן, וממנה יצאו שני בחורים.הם התיישבו והזמינו ארוחת בקר.שאלתי אותם לאן הם נוסעים והם אמרו שלפליאוכורה.אמרתי שאני רוצה להגיע לשם ושאלתי אם יוכלו לקחת אותי איתם.הם אמרו שהמושב האחורי לרשותי.

כעבור רבע שעה יצאנו לדרך.הם היו שבדים,ובקושי דיברו.אני ישבתי מאחור הבטתי בעצי הזיית התאנה והגפן שנשקפו מבעד לחלון המכונית וקיויתי שהנסיעה הזאת תהיה כמה שיותר ארוכה.

הכביש נמתח לאורך הים עד לקצה האי ואחר כך פנינו שמאלה,למטה,אל הצד השני.הם עצרו בבית קפה קטן בצד הדרך.שתינו משהו והמשכנו הלאה.מדי פעם הם לגמו מתוך בקבוק משקה אלכוהולי לא ברור והעבירו גם לי.לפנות ערב הגענו לפליאוכורה.עיירת נופש תיירותית על הים,מלאה בצעירים יפים וצעירות יפות,אירופאים בחופשת ים אלכוהול וחשק,בתי קפה מלאים,דיסקוטקים בלילה,השבדים נעלמו לי,הסתובבתי שם לבד בתוך כל ההמולה מרגיש זר ומוזר,נטול אש ואישה,לא מצליח לדבר ולהתחבר עם אף אחד,פתאום ראיתי את שני השבדים,מתנודדים אחד על השני, הם היו שיכורים לגמרי, הראו לי את הבקבוק שלהם,הפכו אותו,ריק לגמרי,הם חייכו אלי חיוכים טיפשיים נופפו ונבלעו בתוך האוטו-בית שלהם,שבדים שכאלה,ישנתי באיזה מקום בלילה,על החוף,בבוקר טבלתי בים,בחור צעיר שטבל לידי חייך אלי,חייכתי אליו,התחלנו לדבר, גם הוא הרגיש בודד ולא שייך,אדוניס שמו,משטראסבורג,סיפרתי לו שאני מישראל ושאין לי כרטיס חזור הביתה,ואני מחפש כאן עבודה,והוא סיפר לי שהוא הגיע אתמול מכפר קטן ליד קאסטלי שנקרא ניו חוריו,ושיש שם איכר בשם ואן ג’ליס שמחפש ידיים עובדות,ושיש שם כבר בחור ישראלי אחד שעובד אצלו.

נשארתי שם עוד יומיים,מסתובב עם אדוניס,לא מעלה על הדעת שאפגוש בו שוב חודש אחר כך בארחאנס שבמרכז האי, ושנצא למסע רגלי ארוך עם אריק הקנדי,ושחודשיים אחר כך שניהם יופיעו פתאום אצלי בואדי,ואני אהיה אז במצב נפשי לא מי יודע מה,והם יהיו אצלי כמה שבועות ואחר כך ייסעו ולא אראה אותם יותר ואתחרט עד היום שלא הייתי מארח מספיק נדיב.

אבל שם בפליאוכורה לא ממש היה לי מה לעשות,לא הייתה זאת הכרתים שחיפשתי,וגם עבודה לא נראה לי שהייתי מוצא שם.בוקר השלישי נפרדתי מאדוניס לשלום ועליתי על האוטובוס לקאסטלי.כשיצאנו לדרך הרדיו ניגן שיר יווני תוסס ושמח ואני נשמתי בהנאה גדולה את רגע היציאה הזה.

קאסטלי.עיירת דייגים על חוף מפרץ קטן.שם ,לפנות ערב,כשישבתי לבד בקפה שעל המזח ראיתי את מלנכולי.לא זוכר שדיברנו.רק החלפנו מבט.

כשהלילה ירד חיפשתי במורד החוף מקום לפרוש את שק השינה.ראיתי אוהל והתמקמתי ממנו במרחק סביר.

בבוקר עשינו הכרות.זוג אנגלים.פול ואנה.שתינו ביחד קפה על המזח כשהגיע איש משופם ושמנמן עם גבס ושאל אם מישהו מאתנו רוצה לעבוד היום בשביל מאתיים דראכמות.

אמרתי שאני רוצה.האיש הצביע על הגבס כאומר לי שיש לו בעיה לעבוד ולכן הוא צריך אותי.נסענו בטנדר לשדה מחוץ לעיר.שם חיכה לנו טרקטור עם פלטפורמה.הוא התיישב ליד ההגה ואני הייתי צריך להעמיס מאחור ערמות ענקיות של קש ותבן.עבודה מפרכת שנמשכה שעות ארוכות, בשמש לוהטת.לאט לאט הפלטפורמה הלכה התמלאה.הייתי צריך לטפס על החבילות שכבר הנחתי כדי לשים חדשות.אחר הצהרים הרגשתי שבור וגמור,כל גופי דואב ושרוט מהקש,עשיתי לו תנועות שזהו זה,שמספיק להיום, אבל הוא משך עוד זמן ועוד זמן,נהיה כבר ערב,אמרתי לו שאני לא מוכן להמשיך,הוא ביקש ממני להעמיס רק עוד כמה שקים על הטנדר,והבטיח שזה הסוף.

השקים שקלו אולי חצי טון כל אחד,העמסתי אותם בכוחות אחרונים,עלינו על הטנדר ונסענו.היה כבר לילה.בדרך הוא דיבר על האכל הנפלא שאשתו בישלה לנו.חשבתי שזה באמת יכול להיות פיצוי ליום העבדות הנורא הזה.ביתו עמד על ראש גבעה תלולה אבל החניה של הטנדר הייתה על הכביש למטה.הוא אמר לי שעכשיו צריך רק להעלות את השקים הביתה,וזהו,אין יותר עבודה.אמרתי לו שישכח מזה. שאני לא יכול.

הוא אמר:" טוב,אז רק אחד,וזהו."

אלפיים שנות גלות עושות את שלהן ואני התכופפתי בזמן שהמנוול העמיס עלי את השק האחרון ששבר את גב הגמל,התחלתי לטפס המורד הגבעה מועד ומחליק ומנסה שוב, עד שהעפתי את השק מעל הגב ופרצתי בשטף של קללות בכל שפה שידעתי.ככה אני,סופג סופג סופג עד שאני נהיה השור הזועם.הוא נבהל והלך לכיוון הבית מסמן לי לעזוב את השק ולבוא אחריו,אשתו יצאה ושאלה מה קורה,הוא אמר לה:"פולי דוליה".הרבה עבודה. ארוחת הערב שלהם הייתה עלובה ומדכאת.בקושי אורז לא טעים עם איזו במיה דהויה.ביקשתי את הכסף.הוא,בינתיים,הוריד את הגבס,היד שלו נראתה לי בסדר גמור,הוא מרח לעצמו משחה על היד ועשה פרצוף של מסכן,חשבתי שאם הוא לא משלם לי עכשיו אני מתחיל כאן את מרד החשמונאים ביוונים.ביקשתי שוב את הכסף.הוא נאנח,הוציא מהכיס כמה שטרות דביקים,ספרתי מאתיים דרכמות,לא אמרתי תודה,לקחתי את הכסף וחזרתי לחוף.

פול ואנה לשמחתי עדיין היו שם.היא כבר הלכה לישון והוא נראה לי קצת בודד ושמח לקראתי.הגוף שלי כאב מאוד וכל השרירים שלי היו תפושים.הוא שאל איך היה בעבודה. סיפרתי לו.הוא הניד את ראשו בצער,הלך לאוהל, חזר עם סיגריה מגולגלת, והגיש לי להדליק.עישנו בשקט,מביטים בחצי הירח שהיה תלוי מעל הים.זה בא לי כמו תרופה לעצמות.בבת אחת התרככתי,וחזרתי לנשום.

קאסטלי.עדיין בקאסטלי.יושב לפנות ערב על המזח עם קפה ומחכה למלנכולי.

פול ואנה עדיין כאן.ואל קהילת החוף הצטרפו עוד כמה מטיילים צעירים.סטפן הגרמני שחי בדנמרק.אריק,הממושקף העליז מקנדה.סטיב,אמריקאי ארוך שיער עם גיטרה.קרולין וג’וליה,שתי נערות מצרפת.

אתמול בלילה ירד גשם פתאומי.האהל הקטן של פול ואנה הוצף מים והם יצאו החוצה, רטובים וצוחקים.הגשם היה מפתיע חזק ושטף את כולנו.לא רחוק עמד אהל גדול של זוג יוונים צעירים.הם יצאו אלינו ואמרו שהם החליטו ללכת לבית מלון ושהם משאירים לנו את האהל שלהם.התכנסנו כולנו בפנים,והיה צפוף חם ונעים.סטיב הביא את הגיטרה והתחיל לשיר קרוסבי סטילס נאש ויאנג.שנות השישים חזרו ללילה אחד מפתיע ופתאומי בקאסטלי בשנת 1977.כולם שרו איתו והייתה הרגשה בינלאומית של בית משותף.פתאום היינו כולנו באותו עניין.כולנו מסתבר ידענו בעל פה את השירים ואהבנו אותם. מעבר למחסום השפה והלאום,היו חיוכים כמו חיבוקים חמים,שלום ואהבה באוויר,ברדרס אנד סיסטרס,הללויה,וודסטוק חזרה לתחייה,לשעה של חסד.אמרתי לעצמי שרק בשביל הרגע הזה הנפלא היה שווה לי כל המסע הזה כולל יום העבודה הרצחני עם בעל הגבס.אחת הנערות הצרפתיות עשתה תנועה רחבה בידיים,כאילו שהיא מרגישה איך האהל מתרומם באוויר עם המוסיקה.והוא באמת התרומם עד השעות הקטנות.עד שהגשם הלך ודעך לאיטו.עד שהשחר עלה.

הכפר הקטנטן ניו חוריו היה מרחק כעשר דקות נסיעה באוטובוס מקאסטלי.אדוניס הצרפתי שפגשתי בפליאוכורה אמר לי שאת ואן ג’ליס קל למצוא.הוא יושב כל היום בבית הקפה שבמרכז הכפר ומשחק שש בש,בזמן שאשתו עם או בלי עובדים מזדמנים קוטפת בצלים בשדה.

בשלוות צהרים, בצל עץ תאנה גדול,ישבו שני זקנים משופמים בבית הקפה של ניו חוריו ושיחקו שש בש.שאלתי על ואן ג’ליס.הם אמרו שהוא עוד מעט יגיע,ושאשב.התיישבתי.

אחד מהזקנים שאל אותי:"מאיפה אתה?אנגליה?"

"לא,אני מ..."

הוא סימן לי בידו שלא אגלה כי הוא רוצה לנחש.

"אמריקיה?"

"לא"

"אוסטראליה?"

"לא"

"לא אמריקיה,לא אנגיליה,לא אוסטראליה?אז מאיפה?מאיפה?"הוא כיווץ את מצחו כאילו מה עוד נשאר.

"אני מ..."התחלתי להגיד

הוא שוב השתיק אותי ובארשת ניצחון אמר:"אה,כן,אני יודע,גרמניה!"

"לא.לא גרמניה."

הוא הניד את ידו ביאוש,מסמן לי שהוא מוותר.

"ישראל",אמרתי.

"אה...ישראל...בום בום בום ישראל",והוא כיוון רובה דמיוני באוויר.

אז זה מה שיוצא מאתנו לעולם.לא אריק איינשטין ושלום חנוך.לא הגבעטרון וחמישית גלבוע.לא סבון נקה 7.לא שמן זית ולא זית.בום בום ישראל.

בינתיים הגיע ואן ג’ליס.איש מבוגר וחייכן.הוא אמר לי שהבחור הישראלי שעבד אצלו כבר עזב ושאין יותר עבודה בקטיף בצל,אבל אם אני יודע לחלוב עזים יש לו חבר שצריך

עובד.קפצתי על המציאה ואמרתי שאני יודע לחלוב..בעברי הצבאי הלא מפואר הייתי חצי שנה רועה צאן בקיבוץ ארז.הייתה זו חצי שנה קסומה.הייתי מתעורר בשמחה לפנות בקר והולך אל הדיר עדיין בחושך,היה קר מאוד,והייתי מכין לעצמי קפה,מתיז קצת חלב חם וסמיך מהעטין של הכבשה אל הכוס,ואחר כך חליבת בקר,במכונה,ואחר כך ביד,ואחרי ארוחת הבקר הייתי יוצא למרעה עם העדר הגדול,בערבות הנגב הצפוני,בגבעות המוריקות,לפעמים ברגל,לפעמים עם זורו,הסוס הערבי האציל,ועכשיו, המחשבה שאני הולך להיות רועה צאן בכרתים מילאה אותי שמחה.

ואן ג’ליס ושני הזקנים לקחו אותי אל הדיר של החבר,הייתה שם מכלאה גדולה עם עדר עזים יווניות ושובבות,אבל לא ראיתי שם שום מכון חליבה.

האיש שהייתי אמור לעבוד אצלו סימן לי שהוא רוצה לראות איך אני חולב.ואן ג’ליס ושני הזקנים התיישבו על כסאות והביטו.הצגה יומית ואני גיבור הסרט.אודי אלן בכרתים. איך לעזאזל הם חולבים פה.איפה מכון החליבה.האיש ראה שאני מהסס והדגים לי איך חולבים פה.הוא תפש בכוח רב את אחת העזים שהתרוצצו חופשיות במכלאה,בתנועת קאראטה תחב את ראשה בין רגליו והידק את צווארה בכוח כדי שלא תזוז,ואז גהר מעליה וחלב אותה אל הדלי,בכיוון הפוך לגמרי ממה שאני יודע לחלוב,ואחר כך הבן אדם העביר לי בחגיגיות את הדלי,כולם הביטו לעברי בסקרנות, בואו נראה איך הישראלי הממושקף הזה חולב,ניסיתי באופן נואש לתפוש איזה עז,הן חמקו ממני באלגנטיות,רצתי אחריהן,מתחלק על הבוץ,היוונים שיושבים על הכיסאות התחילו לצחוק בלי בושה,סוף סוף הצלחתי לתפוש עז ולהדק את צווארה בין רגלי,אבל לא הצלחתי להוציא ממנה ולו טיפת חלב אחת.

וכך הסתיימה הקריירה שלי כרועה צאן בכרתים.לא עברתי את האודישן.בום בום בום ישראל.

במפת כרתים שקניתי בקאסטלי ראיתי שיש דרך עפר מניו חוריו לחוף פאלסרנה.החלטתי לעלות על השביל הזה,לרדת לפאלאסרנה,ולפגוש שם את פול אנה סטפן ואריק שעברו לשם ביום שאני יצאתי לניו חוריו.

אחרי אודישן החליבה הכושל,בדרך חזרה אל מרכז הכפר,ואן ג’ליס עשה לעברי תנועות חליבה מגונות,כשחבריו צוחקים בכל פה,ובין כל הצחוקים האלה,הוא הפתיע אותי ואמר שהוא מזמין אותי ללון הלילה במחסן ביתו,ושיש שם מיטה שהוא תמיד שומר לעובדים הזמניים שלו.אמרתי שאני רוצה ללכת לפאלאסרנה,הוא אמר שהיום זה כבר מאוחר מדי,ושאם אצא למחרת בבקר אגיע לקראת הערב לפאלאסרנה.

חזרנו אל בית הקפה והוא וחבריו שקעו בטורניר שש בש בזמן שאני שתיתי את הקפה היווני הקטן והטעים,שהוגש עם כוס מים צלולים ופאקסימידיה,צנימים מקומיים.שקעתי בקריאת הביוגרפיה שאן צ’רטר כתבה על ג’ק קרואק.אחר כך התבוננתי בהם משחקים.ואן ג’ליס,בתור עוד בדיחה,שאל אם אני יודע לשחק שש בש.אמרתי שכן.הוא אמר לחבריו המשועשעים משהו שנשמע לי כמו:"הוא בטח יודע לשחק שש בש כמו שהוא יודע לחלוב עזים",והזמין אותי לשחק נגדו.עוד כמה איכרים מקומיים שישבו בבית הקפה באו לראות איך ואן ג’ליס קורע את הישראלי,ואני התיישבתי מולו בתחושה שכל הכבוד הלאומי של ארצי מונח על כתפי הדלות.אם היה פסקול לסצנה זה היה משהו כמו מוטיב "הטוב הרע והמכוער",או ה"צלפים",פראזה אחת בודדת של גיטרת מערבונים חשמלית שמעבירה רעד של מתח,מאודי אלן הפכתי להיות קלינט איסטווד,שקשקתי את הקוביות בכל הכוח,עצמתי את עיני והתפללתי לנס.ריבונו של עולם,אמרתי בלבי,כשם שעמדת לימין מתתיהו החשמונאי ובניו,אנא בטובך תעשה נס גם עימדי ועזור לי להביס את היווני הזה.הייתי מרוכז ונחוש.והנה,הייתה זו שעת רצון,אלוהי ישראל,לשם שינוי,שמע בקול תחנוני, ודפקתי לו מארס.הייתה דממה בבית הקפה.חששתי שאני מאבד את מקום הלינה שלי הלילה אבל ואן ג’ליס היה איש אציל נפש,ונקם בי בכך שאחרי ארוחת הערב הטעימה שאכלנו בביתו השקה אותי ציקוריה וראקי,משקאות חריפים תוצרת ביית,כטוב לבי התחלתי לשיר אריס סאן,ביוונית רמת גנית,עושה גם את תפקידי הגיטרה,בום פם בום פם טרללה,בום פם בום פם טרללה,ואחר כך על אותו הקצב והמנגינה:"בום בום בום- ישראל", אשתו מחאה כפיים והוא התלהב וצעק: "קאלו קאלו"כלומר:טוב טוב, ואחר כך חיבק אותי ואמר: "אוראה אוראה" נהדר,נהדר.

למחרת בבוקר הוא ליווה אותי אל השביל היורד לפאלאסרנה ואמר שהוא מאוד ישמח אם אחזור למשחק גומלין.למעלה מעשרים שנה עברו מאז.ואני חושב לעצמי:למה שלא אסע לשם בקיץ הקרוב ואולי אמצא אותו,איש זקן כבן שמונים שנה,עדיין יושב תחת אותו עץ התאנה בבית הקפה של ניו חוריו ומשחק שש בש.

מיד כשיצאתי מניו חוריו ועליתי על השביל היורד לחוף פאלאסרנה נזכרתי במה שנחמן אמר לי בלילה ההוא ליד המדורה בואדי כמה ימים לפני שהפלגתי לדרכי על כך שהשביל של הואדי ימשיך לי בכרתים.

ואכן היה זה המשך ממש ישיר לשביל הגלילי שממנו יצאתי, עם אותו הנוף המוכר והאהוב של עצי זית תאנה חרוב ושקד,עם אותו הריח באוויר,ריח חם וחריף של קיץ,של פריחה ושל אבק, רק שבקצה הדרך,במקום צפת,חיכתה לי פאלאסרנה.

עם מגבעת קש לראשי,ועם מקל רועים ארוך בידי,הרגשתי התרוממות רוח נפלאה.

פה ושם על הדרך פגשתי איכרים עובדים בשדה ורועי צאן שנופפו לי וחייכו:"יאסו".

פה ושם עצרתי לנוח,ללגום מים ולאכול פקסימאדי עם נתח גבינה.

את שעות הצהרים החמות העברתי,לפי עצתו של ואן ג’ליס לא בהליכה אלא במנוחה,בצלו של אחד העצים,ולאט לאט,או כמו שאומרים היוונים,סיגה סיגה,ירדה עלי תחושה משונה ולא לגמרי נורמלית שאני הוא הנבחר,נושא הבשורה מארץ הקודש אל העם היושב בכרתים.

כרתים,כך הבנתי בהארת פתאום,שקיבלה את שמה מהשורש כ.ר.ת,הייתה פעם בעבר הקדום חלק אינטגרלי מארץ הקודש שנכרת עקב זעזועים גיאולוגיים וקוסמיים מאדמת ארץ ישראל,ונסחף אל עומק הים התיכון,והנה הגיע זמן החיבור מחדש,גט הכריתות עומד להתבטל,ושבו בנים לגבולם ואיים למקור מחצבתם,האמת העתיקה עומדת לצאת לאור,ישוע הגלילי שכל כך פופולארי כאן הלך על מי הכינרת,והנה גם אני אהוד הגלילי בן מרים הירושלמית הלכתי על מי הים התיכון,באונית קיטור,מחיפה להרקליון,ומהרקליון לכאן,ואחרי שהורדתי גשם פתאומי בליל קיץ בקאסטלי,ואחרי שעשיתי את "נס השש בש והעזים"בניו חוריו,אני מרגיש איך הכוח התנכ"י הולך ומתעצם בתוכי,אני נישא על כנפי רוח,משהו מופלא עומד לקרות כאן,ממש בקרוב,אמרתי לעצמי שאני הולך ומתחפף אבל היה לי איכפת,לא הייתי בטוח אם זה בהשפעת הציקוריה של ואן ג’ליס או אויר ההרים הצלול,אבל ברגע שהגעתי אל הרכס וראיתי את הים הכחול ואת חוף פלאסרנה נפרשים מתחתי שמעתי את עצמי אומר לעצמי בקול רם:

"היכוני פאלאסרנה,איש הבשורה אהוד הגלילי יורד אלייך.הלילה זה הלילה."

כשירדתי אל החוף השמש נגעה במים,רגע לפני השקיעה.פאלאסרנה התגלתה כמקום קסום.חוף רחב ונקי.מים שקטים וצלולים.מעט מטיילים על החוף.חלקם באוהלים קטנים. היה שם מבנה אבן אחד עם שלט גדול:המסעדה של מריה הגדולה.

נכנסתי אל המסעדה עם מקל הרועים הארוך ומגבעת הקש,ועם אור נבואי נוצץ מבעד למשקפיים,ומצאתי שם את סטפן ואריק מקאסטלי אוכלים ארוחת ערב.

סטפן אמר:"הנה איש ההרים מגיע",אריק אמר:"נחמד לראות אותך,בן אדם",הם קמו לקראתי, התחבקנו כידידים ותיקים,מרגישים את אותו רגש הקרבה המתעורר אצל נוודים ותיירים, שהיום פה ומחר שם,כמו שותפים לקרון ברכבת שיודעים שהמסע הוא זמני.

אריק אמר שיש כאן קהילה קטנה ונחמדה על החוף,שפול ואנה כאן,ושעוד שלושה ימים מתוכננת מסיבה לכבוד הירח המלא.אני ראיתי בכך עוד סימן.הרי בכל החודשים האחרונים במושבה הגלילית שממנה באתי היינו חוגגים בכיכר למעלה את הירח המלא,והנה גם כאן זה קורה,ממש כמו שנחמן אמר לי,שאלך על השביל,ושאפגוש את האנשים שצריך לפגוש.

התלבטתי אם להכניס את אריק וסטפן בסוד העניינים.והחלטתי שעדיף לחכות לשעת כושר.אולי לירח המלא.חשבתי שסטפן חום השיער וגלוי המבט,שמריה הגדולה קראה לו סטפנו,ושהוא גרמני שעבר לגור בדנמרק עקב שנאתו לאומה ממנה יצא,דווקא בגלל שורשיו העמלקיים מהם הוא מתנתק,מתאים להיות אחד משליחי הבשורה,ושאריק,הלא הוא אריה,או כפי שמריה הגדולה קראה לו:אריקוקו,גם הוא מתאים בהחלט,בגלל שיעור קומתו,משקפיו עבות המסגרת,וניצוץ המשובה שבעיניו.

נחמן,שהיה יוחנן המטביל שלי, נתן לי רק רמז דק.לך על השביל הזה.ועכשיו נחכה לירח המלא נחיה ונראה.

אחרי שאכלתי מוסקה ושתיתי עם סטפנו ואריקוקו מעט רצינה ירדתי אל החוף,פגשתי את פול ואנה יושבים בפתח האוהל שלהם,התחבקנו,"הנה הגיע הפועל,איש העבודה",פול אמר וצחק.פרשתי את שק השינה שלי לא רחוק מהאוהל שלהם,זה כבר הרגל אצלי.

מרחוק ראיתי מדורה נדלקת ושמעתי גיטרה ותוף,אבל הייתי עייף מכדי לקום,בהיתי בכוכבים עד שנרדמתי ובחלומי ראיתי את הירח הכמעט מלא נופל כמו כדורגל זוהר על חוף פאלאסרנה.טוב שהדליקו אש,חשבתי בחלום,זה הולך להיות לילה חשוך.

בריאות,בריאות,בריאות...כך אמרתי לעצמי למחרת בבקר,כשטבלתי במי הקריסטל הכחולים והצלולים של חוף פאלאסרנה.

אחר כך היה לי יום ארוך ונעים שזרם לאיטו בעצלתיים מהים לחוף,מהחוף לים,ומשם למסעדה של מריה הגדולה,לארוחת בקר של גבינת צאן חביתה לחם טרי וירקות.טעים מאוד וזול מאוד.אחר כך שוב לחוף,לרבוץ בצל,לשוחח קצת עם אריק ועם סטפן,עם פול ואנה,להכיר שתי נערות אנגליות נחמדות,אליזבת וסוזאן,ושוב לטבול בים הכחול,ומשם לארוחת צהרים קלה אצל מריה הגדולה שכבר מקבלת אותי בחיוך מכיר כמו ביג מאמא.

ואחר כך,בשעות החום הגדול,לפרוש את שק השינה בצל,ברוח הנעימה,לקרוא קצת בספר העבה שדינה פרנקו נתנה לי לפני הנסיעה,הספר שאן צ’רטר כתבה על ג’ק קרואק,להיות קצת איתו ועם ניל קאסידי במכונית ,בלילה, על הדרך לסן פרנסיסקו, כשהרדיו מנגן ג’אז,ואחר כך לשים את הראש על התרמיל ולישון.

אחר הצהרים שוב לטבול בים,הליכה לאורך החוף,מבט על אל השקיעה,עד שהשמש נעלמת, עד שיוצאים הכוכבים הראשונים,ואז מגיע הרגע החגיגי,ארוחת ערב אצל מריה הגדולה, דג מטוגן או מוסקה צפה בשמן זית,שולחן גדול ושמח נפתח,שותים לחיים, מדברים בקול רם,התלהבות נעורים ומהפכה באויר,בקבוקי רצינה ואוזו מתרוקנים,מריה הגדולה יוצאת מהמטבח וגוערת בנו בחיוך:"פולי פאסאריה",הרבה רעש.

אחר כך יורדים לחוף,מדליקים מדורה,מישהו מביא גיטרה,מישהו מתופף על ג’ריקן ריק, וכך עובר לו גם היום השני,וגם השלישי,והרביעי,בשגרת חיים של פנסיונר יווני,והחוף הזה עם האנשים שנמצאים בו כרגע הוא העולם כולו,כל השאר נמוג,כאילו אין כלום,ואני מרגיש לגמרי בביית,כאילו שכאן חייתי כל חיי וכאן אבלה את שארית ימי.

ועכשיו יש תכונה באוויר לקראת מסיבת הירח המלא.אריקוקו אוסף כסף מכולם ודואג למשקאות,סטפנו ואני מקוששים עצים למדורה גדולה,ויהיה גם קצת אוכל.לחם גבינה ופרות.האם אמצא את האומץ הדרוש להתגלות?

ליל הירח המלא הגיע וכל תושבי החוף התכנסו ליד המדורה שסטפנו ואני הכנו מבעוד יום.

הגיעו אריק הקנדי פול ואנה אליזבת וסוזאן הבריטיים,סטיב האמריקאי,קרולין וג’וליה הצרפתיות שפגשנו בקאסטלי,הגיע גרדה הגרמנייה עם החבר שלה,שאת שמו איני זוכר, הגיעו עוד כמה אנשים ונשים שאת פניהם אני זוכר עכשיו במטושטש כמו צללים בתוך הלילה,ושאת שמותיהם שכחתי,או שמעולם לא ידעתי.אני זוכר שהאווירה הייתה כל כך נעימה,אנשים שוחחו בידידות,לגמו מהיין,טעמו מהגבינה הלחם והענבים, סטיב הביא את הגיטרה,נתתי לו קצב על ג’ריקן ריק,חשבתי שזה הולך להיות יופי של לילה,אבל הייתי חייב לעשות מעשה,הרי אני כאן בתפקיד,ואיני יכול לבגוד בשליחות המוטלת עלי,כי אם לא אני אז מי,ואם אין אני לי מי לי,לגמתי מהיין,ערבבתי עם מעט אוזו,וציפיתי לרגע הנכון.

אחרי חצות סטיב הניח קצת את הגיטרה.השתרר שקט זמני.כולם התבוננו באש שאותה סטפנו טיפח במסירות.אמרתי לעצמי שזה הוא הרגע לו חיכיתי ושאם לא עכשיו אימתי.

נעמדתי על רגלי שרעדו מעט,ולנוכח המבטים המשתאים פתחתי ואמרתי:

"אחי ואחיותיי,תושבי חוף פאלאסרנה וקיבוצי הסביבה,בשורה לי אליכם,אנא,שמעו את קולי,האזינו לדברי."

אריק חשב שזה קטע מעבר קומי בין השירים והתחיל למחוא כפיים בהתלהבות של גוי,וצעק:"דבר,אחינו אהוד,איש ההרים,דבר,אנחנו אתך!"

כולם הצטרפו למחיאות הכפיים.סטפנו זרק ערמה חדשה של עצים.האש עלתה פתאום.

"לחיים! לחיים!",פול מזג עוד יין לכולם,והם מביטים לעברי משועשעים כאילו אני הגשש החיוור בהופעה על חוף פאלאסרנה.

"אחי ואחיותי,זה לא בצחוק", אמרתי,"יש לי באמת מסר חשוב וגורלי להעביר אליכם!"

"בטח! בטח!",הם צעקו, "תעביר,תעביר!" ופול הוסיף:"ואם יש עליך איזה ג’וינט גם כן תעביר!"

התעלמתי והמשכתי:"אני,אהוד הגלילי בן מרים הירושלמית,קיבלתי את האות מנחמן,איש הנחמה,עליתי על השביל שהוביל אותי עד לכאן,עד לרגע הזה,כדי לבשר לכם בשורה חשובה.שימו לב,הגיעה השעה,הרגע הגדול שלו חיכינו,הגיע הזמן להבין ולקבל את העובדה שישוע מנצרת,שהוא הישראלי שהכי שיחק אותה בחוץ לארץ עד היום,ישוע הזה,היה יהודי לכל דבר,יהודי כשר,יהודי בן יהודיה,שלמען האמת האבסולוטית לא רצה בכלל לייסד דת חדשה אלא רק לרענן ולחדש את הדת היהודית,מבלי לשנות דבר בהלכה ובברית הישנה,ולכן כל אלה שמאמינים בו בעצם מאמינים ביהדות,רק שלמרבה הצער אינם מודים בזה,אלא להפך,נלחמים בנו בכל הכוח,אבל זה לא יעזור להם,כי הגיע הזמן, אחי ואחיותיי,הגיע הזמן להודות על האמת,לפוצץ את הוותיקן,לשלוח את האפיפיור לפנסיה,להפוך את יום השבת ליום המנוחה הכלל עולמי,להוריד את ישוע המסכן מהצלב ולעלות לירושלים שבלב.הבשורה מתחילה כאן ביוון,ממש כמו שבשורתו הקודמת של ישוע הגיעה קודם כל לכאן מארץ הקודש, ומכאן לכל שאר העולם מאלסקה ועד לארץ האש,כולל אפריקה ומנהטן."

"הללויה!",אריק יצא מגדרו ובעקבותיו כולם התחילו לצעוק, "הללויה!ישו אוהב אותך!

הללויה,אהוד אחינו הגלילי!"

"אחי ואחיותי,"המשכתי, מעודד מהתגובות החמות,"העובדה שכולנו כאן הלילה איננה מקרית,שום דבר איננו מקרי,בעוד כמה ימים או שבועות אתם תחזרו הביתה,אל הארצות מהן באתן, ואני מבקש אתכם עכשיו להיות שנים עשר השליחים החדשים של הבשורה החדשה.אל תפחדו ואל תירתעו.זה לא יהיה קל, אבל זכרו,אתם עכשיו שליחי האמת וסוף האמת לנצח!"

כולם הריעו ומחאו כפיים,סטיב התחיל לנגן את "דופק על שערי גן עדן",סטפנו ואריק באו אלי, מתנודדים על החול,חיבקו אותי,והתחילו לרקוד איתי שם במעגל.

"זה היה גדול",אריקוקו התמוגג,"אני הולך לרדת מהמטוס בקנדה ולצרוח בדיוטי פרי שג’יזוס כרייסט היה יהודי.שכנעת אותי,אחי,אני אתך!"

סטפנו לחש על אוזני שסוזאן ואליזבת השליחות לאיים הבריטיים אמרו לו במהלך הנאום שלי שאני מצחיק,ושזה היה קטע ממש חמוד,שאשים לב איך הן מחייכות אלינו ממש ברגע זה.הבטתי לעברן וחייכתי אליהן בחזרה.מה כבר יכולתי לעשות.

ממש חמוד.טוב.שיהיה.מה איכפת לי.את דברי אני אמרתי,ושהמון העם יעשה עכשיו כרצונו.