המורה הפרטי

בתי חיכתה לו בחדרה.לקחתי אותו אליה, וכשהוא התישב שאלתי אותו אם הוא רוצה משהו קר לשתות.

"האמת כן,מאוד."הוא אמר.

הבאתי לו כוס מיץ תפוזים,ושאלתי אם הוא רוצה גם קפה.

"האמת כן, מאוד."הוא אמר.

הבאתי לו נס קפה,כפי שהוא ביקש,עם חלב וסוכר,ועם קצת עוגיות.

הוא אמר תודה.יצאתי מהחדר,מבטו מלווה אותי,מבט שיש בו את מצוקת אמצע שנות העשרים,החרדה מפני ההתמודדות עם החיים הממשיים,קשיי הפרנסה,שכר הדירה שעדיין לא שולם,הכסף למסע שאלי יהיה ואולי לא, ההורים שרוצים לדעת מה קורה כשאתה בעצמך אין לך מושג,העיפות מהכל, מהמירוץ שממתין,המחשבות המטרידות: איך לעזאזל עושים את זה,איך מגיעים לבית כזה עם מכונית בחנייה,כמו של הבן אדם המבוגר הזה שעשה לי קפה ושהולך עכשיו להשקות את העציצים שלו בשלוות נפש.

האם באמת יש כאן שלוות נפש?

כעבור שעה הוא יצא מהחדר.שמתי לב שהוא חיסל את כל העוגיות.

"אתה רעב?",שאלתי.

"האמת כן,מאוד."הוא אמר.

הכנתי לו ולילדה ולי חביתות רוחשות במחבת אותן הגשתי עם סלט ירקות גבינה זיתים ולחם.הוא אכל בשתיקה,בתיאבון רב,פרוסה ועד פרוסה,שתה עוד ועוד מהמים הקרים.

אחרי הארוחה,בתי הלכה לחדרה והוא ואני ישבנו שם בשקט.הוא הביט לעברי והבנתי מה הוא רוצה.

"אתה עיף?"שאלתי.

"האמת כן,מאוד."הוא אמר.

"רוצה גם להתקלח?"

"האמת כן, מאוד".

הצעתי לו את המיטה בחדרה של בתי הגדולה,שלא היתה בביית.שמתי סדין צחור,כרית,ושמיכה פיקה דקה,הפעלתי את המזגן על חלש,והסטתי את הוילונות.

בינתיים הוא התקלח,יצא מהמקלחת עם מכנסיים קצרים וחולצת טריקו שהבאתי לו,נכנס למיטה ונרדם כמעט מיד,נוחר קלות.

יצאתי וסגרתי מאחורי את הדלת.אמרתי לבתי שתשמור על השקט כי המורה הפרטי ישן.

אשתי הגיעה לקראת חצות,ושאלה אם המורה הפרטי הגיע ונתן לילדה שיעור. אמרתי לה שכן,ושעכשיו הוא ישן.סיפרתי לה עליו ועל מה שהיה.

היא אמרה:"הוא הזכיר לך אותך?"

אמרתי:"האמת כן,מאוד."