ההופעה שלא היתה

חלק מחברי הלהקה על הבמה,מנגנים.אני לא מזהה את השיר.ונדמה לי שאולי זאת בכלל הופעת חימום מאולתרת של נועם הלוי עם אורי קצנשטיין.יש ילדים על הבמה.מה הם עושים שם לא ברור לי.יש תחושת מבוכה איומה.אני מרגיש בושה צורבת.איך זה קרה לי.איך זה קורה לי בכל פעם מחדש. אני מחפש כניסה צדדית לבמה,מסתבך בין מסכים שחורים,ומצליח בסופו של דבר להגיע חסר נשימה ומזיע מאחורי הקלעים.

"או,תראו מי בא,"אומרת טלי מנהלת ההצגה,שואלת אותי בטון נוזף מה קרה,מצביעה לעבר הנעליים שלי,אני מסתכל ורואה שלגודל הזוועה הגעתי עם נעלי אולסטאר לא תואמות,אחת צהובה השניה ירוקה.אני מרגיש סחרחורת. אמא.זה לא באמת קורה לי.

טלי אומרת:"טוב,אין מה לעשות עכשיו."

אני עולה לבמה.חלק גדול מהקהל קם ויוצא,כנראה לאות מחאה על האיחור הנורא.אני ניגש למיקרופון ורוצה לבקש מהם שלא יילכו,כי הנה אני כבר מתחיל,אבל המיקרופון לא עובד.אני מסתכל מסביב.איפה פועלי הבמה?איפה קובי האחראי על סאונד הבמה?

אין אף אחד.כולם נעלמו.גם הלהקה מתחילה להתפזר לי.

"רגע,",אני אומר להם,"תנו לי רק רגע",אבל אני לא מצליח למצוא את הגיטרה.אין מגבר.המוניטור שלי עומד בכיוון הפוך.האפקטים של הגיטרה רחוקים ממני. שום דבר לא מחובר כמו שצריך.הקהל כועס, בצדק.אני מרגיש בושה צורבת.איך הגעתי למצב הנורא הזה.אנשים שילמו במיטב כספם.באו לשמוע אותי,ואני לא מצליח להתארגן,לחבר את הכל ביחד,להופיע.

כשסוף סוף אני מצליח לשמוע את עצמי,אני נשמע חלש וחולה.אני מסמן לאיש הסאונד שיגביר אותי.מעט הקהל שנשאר חושב שזו תנועה מזרחית מגונה ומגיב בשריקות בוז.

זה מחפיר בצורה שאי אפשר לתאר.זה סיוט אמיתי.אני לא מבין מה קורה כאן.אולי מישהו יסביר לי מה קורה כאן.איפה המנהלת האישית שלי,אוסי,איך היא נתנה לי להגיע למצב הבלתי אפשרי הזה,למה נעם הלוי נראה כל כך משונה ולא מחייך אלי כמו תמיד,למה גילי סמטנה נראה משום מה כועס,איפה ניצן חן,איפה דודי לוי,אני לא רואה אותם בכלל על הבמה,אני רץ אל מאחורי הקלעים ושואל את טלי, בצעקה:"איפה דודי וניצן חן?"

היא אומרת:"מה,לא ידעת? ניצן חן עם הברירה הטבעית בהונגריה,ולדודי יש הופעה בתמונע".

"אז למה לכל הרוחות קבענו הופעה להערב?"אני שואל,הכעס משתלט עלי.

"לא יודעת," טלי אומרת, "מה אתה רוצה ממני,תשאל את אוסי".

ערן פורת,המתופף,מסמן לי שהיה לו מספיק והוא קם ללכת,"רגע",אני אומר לו,"תן לי רק רגע", אבל הוא כבר לא שם.אני חוזר לבמה,מביט לעבר הקהל, נשארו שם כחמישה אנשים שמביטים בי ברחמים.אני מבין שהכל אבוד.

אני יורד מהבמה עצבני אש ומחפש מישהו להיכנס בו.אני ניגש לקופה ומבקש לדבר עם האחראי.הקופאי,עולה חדש מרוסיה,שר לעברי בלעג מר:

"שוב אני תקוע כאן,בין פקיעין לבית ג’אן..."

"תפסיק עם זה מיד,"אני אומר לו,"ובוא נקבע מיד תאריך להופעה חדשה".

"הופעה חדשה כבר לא תהיה,"הוא אומר לי,"אחרי הביזיון שהיה כאן הערב, תשכח מזה."

אני מעיף בכעס לריצפה ערימה של דפים שמונחים שם,ויוצא לרחוב הריק.

פתאום אני שומע צפירה ארוכה,כמו של קטר רכבת.אני מתעורר.מסתכל בשעון.שש בבקר.זה שוב האוטו-זבל צופר כי הוא לא יכול לעבור ברחוב הצר בגלל איזה רכב שחוסם אותו.אני מושיט יד.אשתי לצדי.

"מה קורה?"היא שואלת מתוך שינה.

"אל תשאלי,"אני אומר,"עוד פעם חזר לי סיוט על הופעה שלא היתה."