הצריף

היה עצב גדול בצומת רעננה.ועצב גדול יותר על דרך כפר סבא בית ברל,ואחר כך על דרך בית ברל- ניר אליהו. היו שם פרדסים עד האופק,כוכבים,אויר מתוק של ליל סתיו בשרון התיכון,אבל ברברה,המתנדבת האירלנדית מהעיירה ניורי שליד בלפאסט לא הייתה שם.

וכמו תמיד,בתוך החושך,פתאום מנצנץ לי משהו חדש,כמו כוכב רחוק,ומתוך השממה נובט בתוכי זרע חדש.

נזכרתי בצריף. צריף ישן מוקף שיחי פרא שבקושי רואים אותו מהשביל. צריף שנשאר שם מאחור,בפאתי הקיבוץ,והוא כל כך נטוש ומוזנח שאפילו מתנדבים לא גרים בו יותר.

חשבתי שלעבור לגור שם יהיה כמעט כמו לנסוע לאירלנד.חשבתי עד כמה החדר הנוכחי שלי יזכיר לי את ברברה ואת השיחות הארוכות שלנו אל תוך הלילה,כשהיא מעשנת בשרשרת סיגריות סילון,מספרת לי על החיים שלה באירלנד,על המשפחה המטורפת שלה,ואנחנו רק מדברים,ואני לא מצליח לספר לה את מה שאני באמת מרגיש כלפיה,ולא מצליח לגמרי להבין את התחושות שלה כלפי,וכל הזמן יש בינינו את המסך הזה,של מילים ועשן סיגריות,ובכל פעם,בכל לילה מחדש, נדמה שהנה זה יקרה,אבל לא,וככה זה המשיך עד שהיא נסעה, והשאירה אותי עם הריקנות הזאת ותחושת החמצה כואבת,חשבתי שבצריף אני אוכל קצת ללכת הלאה מכל זה ולהתחיל סיפור חדש.

מזכירות הקיבוץ הביעה פליאה מסוימת כשפניתי אליהם וביקשתי את הצריף, הרי אין שם שירותים ולא מקלחת,אמרתי שאסתדר,שאלך לשירותי חדר האוכל,ואתקלח בחדר של יוסף,חברי לגרעין,הם הביטו בי במבט מודאג אבל בסופו של דבר אישרו את הבקשה המוזרה.

ארזתי את מעט חפצי,בעיקר פטיפון ותקליטים,לקחתי איתי כלבה קטנה וחומה שקראתי לה שרה,ועברתי לגור בצריף הישן.

היה שם חדר אחד,לא גדול,ועוד אחד יותר קטן,ועוד אחד ממש קטן מאוד, כמעט כוך.אחרי שהוצאתי פסולת וניקיתי קצת,פרשתי שטיח על ריצפת החדר הגדול מבין השלושה, סידרתי את הפטיפון והרמקולים על ארגז, התיישבתי על מזרון שהנחתי בפינה, והבטתי מסביב.היה שקט מוחלט.

זה היה בתחילת הסתיו וגשם דק החל לטפטף. ענפי השיחים העבותים כיסו את החלונות.הרגשתי רחוק. בעולם פנימי נבדל. דיברתי אל שרה,אמרתי לה:"ברברה נסעה ועכשיו זה רק את ואני.וזה הבית החדש שלנו." היא הביטה בי בשתיקה במבט הנבון והחום שלה,והנידה בראשה.

היה שם ארון קיר,ובתוכו מצאתי צבעים ומכחולים שהשאירה אחריה ציירת שהשתמשה בצריף כסטודיו עד שעזבה,לפני כחצי שנה.

רשמתי על דלת הצריף כתובת בכחול ובצהוב:" בית הנשמות האנרכיסטיות דתיות",וציירתי ליד הכתובת,לא יודע למה,משולש עם עיגול בתוכו.

היו לי שם ימים ולילות ארוכים ושקטים,לבד.אני ושרה הכלבה והמוסיקה והגעגועים, ומכתב ארוך ארוך שהגיעה מברברה אותו קראתי שוב ושוב,עד שכמעט ידעתי אותו בעל פה,ואחר כך הקשבתי בלי סוף לתקליט שהיא שלחה לי,בלדות אנגליות של להקת "סטיל איי ספאן",ומאז,בכל פעם שאני שומע את המוסיקה הזאת אני מריח סתיו בשרון התיכון.

הייתי עובד במכבסה של הקיבוץ,וגם שם הייתי לבד,מביט,או יותר נכון בוהה בכביסה הצבעונית שמסתובבת לה בתוף היבוש,מקשיב לרדיו הפתוח,מדבר אל שרה שתמיד רבצה לה שם,ובעצם מדבר אל עצמי.

אחרי העבודה הייתי בא לצריף עם שקית שיירי אוכל לשרה,מקשיב למוסיקה, מצייר בצבע על קירות העץ של חדרי,הוגה בברברה האירלנדית,רואה בדמיוני איך אחרי השחרור מהצבא אני נוסע לאירלנד ופוגש אותה,וסוף סוף אנחנו מתוודים ואוהבים.ואמנם פגשתי בה בלונדון כעבור שנתיים אבל הייתה זו פגישה קצרה ומאכזבת,וזה כבר סיפור אחר.

היה זה זמן קצר אחרי מלחמת יום כיפור ובאוויר היו בלבול וצער גדול.

חיילים התחילו לחזור הביתה עם סיפורים מלאי כאב.משהו נסדק.משהו נשבר. ואני,שבגלל פרופילי הנמוך נשארתי בקיבוץ,הרגשתי בושה שיצאתי מזה ככה, רחוק מהתופת,בעוד שהם,בני גילי,היו שם.הכאב הועצם כשקיבלנו את הבשורה המרה על מותו של בני,חברי לגרעין.

צביק’ה,חברי היקר והטוב,הגיע מרמת הגולן,אמר שאין לו כוח לדבר עם אף אחד,לקח לעצמו אחד מהחדרים הקטנים,ישב שם והקשיב לבלוז כל היום.

יוסף,חברנו היקר והטוב, בא והצטרף וקבע את ביתו בחדר הפנוי השלישי, הצריף התמלא, והחוט המשולש לא במהרה ינתק.

בעקבותיהם התחילו להגיע לביקור עוד אנשים.

לילה אחד,מבעד לחלון,קפצו פנימה האחיות השתקניות והמסתוריות דינה ומרים הבלגיות מקונגו.המוסיקה,כך אמרו,משכה אותן פנימה.דינה לא דיברה הרבה,אבל ציירה ללא הפסקה,היא התקשרה עם העולם דרך הציור שלה שהיה באמת מיוחד ונפלא,היא הייתה צוחקת פתאום ללא סיבה וקופצת מהחלון החוצה,כאילו אין דלתות בעולם,עם גרבי צמר,תמיד בלי נעליים,יום אחד היא ציירה אותי עם מיקרופון וגיטרה,ואמרה לי:זה אתה בעוד עשר שנים.היה נדמה לי שאולי אני מתחיל להתאהב בה אבל היא הייתה מוזרה ולא צפויה ולא ממש הצלחתי להגיע אליה,חוץ מרגעים נדירים כמו אותו לילה שהיא ואני נסענו לתל אביב לראות את הסרט "הרולד ומוד" בקולנוע פאריז ובדרך חזרה מבית ברל לקיבוץ,דרך הפרדסים, קטפתי לנו תפוז,ואחרי שאכלה פלח נשקתי לה בעדינות על שפתיה,נשיקה בטעם תפוז.

אחר כך באו ראלף ולונה,אלן הורוביץ,אשר,אמיר וג’אסטין,ויעקב,שהביא לי טליה קטנה,אותה הינקתי חלב מבקבוק,כשהכלבה שרה עומדת מאחורי רוטנת בזעף בהתקף קינאה.הבאתי קצת קש מהרפת וסידרתי לה דיר קטן ליד הכניסה לצריף.קראתי לה איינג’י בגלל ההיא מהשיר הידוע שיצא אז לאור,והיא גדלה מהר והפכה לכבשה,וכשעזבתי את הקיבוץ נתתי אותה לחיימק’ה שהייתה לו פינת חי,ושאהב כל כך חיות,ובעיקר כבשים, אולי כי הרגיש איתן יותר נוח מאשר בחברת בני אדם,והוא טיפל באיינג’י במסירות,וכשהגעתי אחרי שנים לביקור אמר לי בקולו הדק והגבוה:"האיינג’י הזאת,היא משוגעת,ממש כמוך, היא אוהבת מוסיקה, רק אני עובר איתה ליד חדר שיש שם מוסיקה, היא ישר הולכת לחלון וזוקפת אוזניים..."

חיימק’ה היקר והבודד,שבביקורי האחרון בקיבוץ נודע לי שנפטר,ערירי,כמו שחי,ואני מצטער שלא ביקרתי אצלו כל כך הרבה שנים,והלוואי ושורות אלה שאני כותב כאן יהיו כמו אבן קטנה על מצבתו.יהי זכרו ברוך.

ולאט לאט,בהיסח הדעת,נוצרה שם בצריף,בחשאי,חבורה עם ברית סודית, כשהכלבה שרה לוקחת חלק פעיל,יושבת איתנו ועוקבת בעיניה אחרי המתרחש,וכשמגיע מישהו מהחבורה,איש סוד,היא לא נובחת,אבל כשמתקרב מישהו זר,חיצוני,היא תמיד נובחת נביחת אזהרה קצרה.

אף אחד בקיבוץ לא שיער בנפשו את המתרחש שם בלילות,את המסעות הארוכים,האושר הגדול,פתיחת השערים,הצחוק העמוק,השותפות לסוד הנפלא מאוד,ואיך שכולם מתקשרים כמעט ללא מילים,מציירים כל הזמן אחד לשני סימנים ואותות על קירות הצריף, שלאט לאט הפך לחללית.

לי לא היה איכפת כלל שבדידותי הופרה.להיפך.מה שקרה היה מרגש ונדיר. הייתי נהנה להירדם שם על המזרון שלי,באמצע כל הבלגן,המוסיקה ברמקולים, הנביחות של שרה,הפעיות של איינג’י,הצחוקים והדיבורים של החברים והאורחים.היתה תחושה של חיים מלאים,של יצירתיות גדולה, שכל יום הוא יום חדש מלא וגדוש בהפתעות, שהכל קורה שם,שהכל מגיע לשם,שאין צורך ללכת לחפש שום דבר במקומות אחרים,ואם לפעמים הייתי נאלץ לצאת משם לכל מיני ענינים וסידורים תמיד הייתי ממהר לחזור הביתה,לצריף.

לפעמים אני נזכר בימי הצריף ומדבר על זה עם יוסף וצביק’ה.מה היה לנו שם,אני שואל,והם אומרים שהם לא יכולים להסביר, וכמוני הם משתאים,מה קרה לנו שם,איזה גל נפלא ומסתורי עבר עלינו, שכמותו לא ידענו מאז,איך התודעה נפתחה כמו פרח,איך הבנו בדיוק מה צביק’ה רוצה לספר לנו כשחזר יום אחד וביקש מכולם לשבת,ואמר שיש לו סיפור בשלושה פרקים:בפרק הראשון הוא חילק לכולם תותים,בפרק השני הוא העביר בין כולם ציור של ליצן עומד על סלע במים.בפרק השלישי הוא השמיע לנו שיר של בט מידלר. ידענו אז למה משולש עם עיגול בתוכו,קראנו מחשבות במבטי עיניים,היינו נפגשים בחלומות,היינו מקשיבים למוסיקה ומציירים,ובכל דבר היה גנוז סימן, ולכל דבר הייתה משמעות עמוקה.

לפעמים היו מגיעים אלינו אותות מבחוץ,מאנשים אחרים וממקומות אחרים, שכאילו אמרו לנו:אנחנו איתכם.היו אלה אורחים ליום אחד או ללילה אחד שבאו השאירו סימן צבע על הקיר והלכו,היה זה התקליט "פלאנט וויבס"(גלים פלאנטיים) של בוב דילן, ידענו היטב על איזה גלים הוא מדבר שם,הרי גם אנחנו היינו על אחד כזה,היה זה הסרט "לה סטראדה"(הדרך)של פליני במועדון של הקיבוץ("קחי אבן וזירקי אותה למים וראי איך היא עושה סביב גלים...") והיה זה אפילו החוג הדרמטי של הקיבוץ שעשה הצגה על הדשא, ליד בריכת המים העגולה,"הנסיך הקטן", אנחנו הרגשנו שזה נועד במיוחד בשבילנו מבלי שאף אחד שם יודע.

אבל לאט לאט זה הלך והתפוגג,כמו חלום.

דינה הסתגרה בתוך עולמה באופן שהדאיג מאוד את אחותה הגדולה מרים, והיא התקשרה להורים שבאו מקונגו ולקחו אותה הביתה.כעבור חמש שנים הם חזרו לישראל וגרו בדירה שכורה ברמת אביב.הלכתי לבקר אותה, היא הייתה אחרי טיפולים נפשיים,נפוחה מכדורים,כבויה ועצובה,היה קשה לראות אותה ככה,כבר כמעט לא ציירה ובכלל לא צחקה, אחר כך נעלמה,הם עברו דירה או חזרו לקונגו,אין לי מושג,איני יודע עליה דבר חוץ משמועה קשה שאולי כבר איננה בחיים, ומה שנשאר לי ממנה זה שני ציורים של דמות החלילן ששרדו את כל השנים האלה שמסגרתי ותליתי בחדר העבודה שלי. ופעם כשיצאתי למסע וביקרתי בכנסיה עתיקה על פיסגת הר באי קורפו שביוון,פגשתי שם משפחה של תיירים מקונגו הבלגית,סיפרתי להם שהכרתי פעם שתי אחיות מקונגו, ואמרתי את השמות.כן,הם אמרו,כן,בטח,מכירים טוב את המשפחה,היו שכנים שלנו,ואין לנו מושג איפה הם היום.

אחרי שדינה חזרה עם ההורים הביתה,מרים עזבה את הקיבוץ, ועברה לגור לבד בדירה שכורה בתל אביב,ליד דיזנגוף.ערב אחד הלכנו לבקר אותה,יוסף צביק’ה ואני,ופתאום היא התחילה לבכות וביקשה שנלך,אחר כך גם עיקבותיה אבדו.אם תראה אותה מסור לה שלום,אולי היא בטנג’יר.

ראלף ולונה נפרדו,היא חזרה לרודזיה,והוא עבר לגור בעתלית עם הוריו שהגיעו לישראל,אמיר וג’אסטין עזבו,חזרו לדרום אפריקה,אני שרפתי בטעות את תוף הייבוש של המכבסה,ובגלל בהלה וחוסר יכולת להתמודד עם הרשלנות שלי ברחתי לקלקיליה הסמוכה ומשם במונית לשכם ואחר כך לירושלים, העברתי שם כמה ימים,ישן פה ושם,אצל קרובי משפחה,מבקר את החבר האנגלי של ראלף, שכחתי את שמו,מבקש ממנו שישמיע לי את השיר הנפלא ששמעתי אצלו פעם,"פאדראינגי"של סנדי דני,הייתי כנראה באמת מחופף כי ביקשתי ממנו שישים לי את השיר שוב ושוב ושוב עד שהוא התעצבן ואמר לי שעלי לעזוב כי הוא מחכה לאורחים,יוסף וצביק’ה באו ומצאו אותי בעלית הגג של סבתי בירושליים,ואמרו שמזכירות הקיבוץ ביקשה מהם למסור לי שאם לא אחזור מיד הם ייאלצו בלית ברירה לדווח עלי לצבא כעל נפקד.

זה היה ליל שבת,עמדנו וחיכינו לטרמפ ביציאה מירושלים.בחור רזה ושחרחר התחיל לדבר איתנו,והדיבור שלו והדברים שאמר היו מוזרים ביותר ולא ממש מובנים,ולפתע הרגשתי את מבטו חודר לתוכי,כמו קרן לייזר, הייתי כמשותק, והרגשתי באימה איך הוא פולש לי לתוך המוח ועוד מעט יעשה שם כרצונו,בכח גדול הצלחתי להתנתק ממבטו,ובדיוק אז,למרבה המזל,איש מבוגר עצר לנו, נכנסנו מהר למכונית,אני במושב הקידמי, יוסף וצביק’ה מאחור,הבחור רצה לעלות איתנו למכונית,צביק’ה אמר בקול רועד שבשום אופן לא ניתן לבחור הזה לעלות,את מה שאני הרגשתי,הסתבר אחר כך,גם הוא הרגיש,אבל בעוצמה הרבה יותר גדולה, יוסף טרק מהר את הדלת, ואמרנו לנהג שיסע מיד,כי הבחור הזה ככל הנראה נמלט מבית חולי רוח.

יצאנו לדרך והאיש המבוגר שעצר לנו ניסה לדובב אותנו,ובאופן לא רצוני יכולתי לחוש את כל מה שעובר לו בראש,הוא הרגיש מאוד בודד,ורצה לשוחח, אבל אנחנו היינו כמו זומבים,המומים,לא מסוגלים לאמר משפט אחד הגיוני.

האיש ויתר.היתה שתיקה במכונית,ורק הרדיו השמיע קול.ירדנו מהרכב והלכנו ברגל מצומת רעננה לקיבוץ,הגענו לצריף לקראת חצות,מזועזעים מעצמת החוויה,וזאת הייתה השבת האחרונה שלנו שם,בצריף.

מזכירות הקיבוץ שעד עכשיו הבליגה על כל מוזרויות הצריף הגיעה למסקנה שזה כבר יותר מדי והחליטה להחזיר אותי לפיקוד הנח"ל,ואת יוסף וצביק’ה למגורים רגילים,כמו כולם.

חללית הצריף נחתה על האדמה והתרסקה.הניצולים נותרו בחיים ונפוצו לכל עבר.כמעט עם כולם איבדתי את הקשר,ורק עם צביק’ה ויוסף יש לי קשר עד היום.וככל הנראה לעולמי עד.את הכלבה שרה ניסיתי להביא לבית הורי,אבל היא חטפה הלם מהעיר והיתה מרטיבה בכל פעם שמכונית עברה ברחוב. הרגשתי את צער הגלות שלה על כך שהיא איבדה את הממלכה שלה,הצריף ומרחבי הדשא שסביבו.בסופו של דבר הבאתי אותה לחבר בקיבוץ ארז,שם היא נשארה.

הצריף נשאר עומד שנים רבות עד שהרסו אותו.מישהו סיפר לי פעם שמישהו מהקיבוץ סיפר לו פעם שהוא מצא שם בערימת הקרשים שהיו פעם הצריף

כתובת בצהוב וכחול: "בית הנשמות האנרכיסטיות דתיות",ומשולש עם עיגול בתוכו,ולקח את זה לפני שהטרקטור פינה את ההריסות, ורצה לשמור את זה למזכרת, בשבילי,כשאגיע לביקור קיבוץ, אבל לא ראיתי את זה אף פעם.

כמה חודשים אחרי שעזבתי את הצריף הייתי מסתובב בין בני האדם כמו מישהו שהגיע לכדור הארץ מכוכב אחר.

שלושים שנה עברו מאז,אבל משהו מהתחושה הזאת לא עוזב אותי עד היום.