רסיסי לילה ויום

החיילת החיננית שחורת השיער שלא הכירה אותי ולא ידעה עלי דבר שאמרה לי בשק"ם של רפידים בשנת 77 כשהייתי חייל מילואים בסיני עם מעיל עור כבש ותלתלים עד הכתפיים:

"היי,ג’ימי פייג’,איפה הגיטרה שלך?"

הבחור ששמע אותי מנגן על גיטרה מזדמנת שבמקרה הייתה בחדר בנחלאות בירושלים בסוף שנות השבעים ואמר לי:"אם פעם תוציא תקליט אני בטוח קונה."

הבחור בהיר השיער שעבד איתי בצביעת בתים,בשעת צהרים, נחלאות,ירושלים,סוף שנות השבעים,שיר פרידה נוגע ללב ברדיו, ג’נסיס,שנינו מפסיקים לעבוד,מקשיבים,שרים עם הרדיו,אני מספר לו שאני אחרי פרידה,הוא אומר לי שגם הוא.

הזקנה הראש פינאית ששאלה את פוזי מאיפה היא,ופוזי אמרה:"דרום אפריקה",והזקנה הראש פינאית אמרה:"או,זה רחוק מאוד,זה אחרי צפת."

האיש המבוגר שעצר את מכוניתו על הכביש הראשי,ליד חדרה,שם הייתי תקוע במכונית הרותחת של אבא שלי עם מנוע מעלה עשן ועם חגורת רדיאטור קרועה,והוא אמר לי:"אבא שלך בן אדם מסודר בטח יש חגורה רזרבית בתא המטען",ובדקנו, ובאמת היתה,והוא הפשיל שרוולים,החליף לי את החגורה,אמר:"סע לשלום",ונסע לדרכו.

הבדואי על ההר ליד טבריה שהזמין אותנו לכוס תה חם ביום של חמסין ואמר:"הזבזובים האלה,ימח שמם של הזבזובים האלה..."

הטבח הפלוגתי המרוקאי של יחידת המילואים שלי,שקרא לי "ראש פינה",ושראה אותי הולך מהמאהל אל מעבר לדיונה בסיני פעם אחר פעם,הולך להתבודד עם סיגריה ועם נייר טואלט ביד,כהסוואה,וקלט את העניין ואמר לי בקריצת עיין:"מה יס לך?סלסול?"

משקי"ת החינוך של הבסיס אי שם ליד שכם, שם עשיתי את הופעת המילואים הראשונה שלי,לבד עם גיטרה, מול מאה לוחמים עצבניים, אחרי דבר המפקד היא אמרה:

"ועכשיו אני מזמינה לבמה את הזמר אוהד גבאי!"

מפקד יחידת העלית שאחרי הופעת מילואים בבסיסם הסודי אי שם ליד עתלית,בתגובה לכך שלא חזרתי להדרן עקב מחיאות כפיים קלושות ובודדות(ואמנם אינני מפונק אבל לא רציתי להמשיך להעמיס על היחידה שירים שככל הנראה לא מדברים אליהם)והוא בא אל מאחורי הקלעים וביקש הדרן,ואמרתי שלא נראה לי שהם מעונינים והוא אמר:

"החבר’ה דווקא מאוד מעונינים,הם פשוט לא מתורגלים בנוהל של הדרן".

ומאז,כך מספרים,חלק קבוע מאימוני הקומנדו כוללים עמידה על גבעה באמצע הלילה,עם חגור מלא קפל"ד ושכפ"צ,תוך הרמת הזרועות אל על וקריאות קצובות:"א-הוד!! א-הוד!!!"

וזה מה שנקרא בלשון הצהלי"ת תרגולת נוהל של הדרן.

נהג מונית עם מבטא רוסי ועם שיער לבן ארוך אסוף בקוקו שאמר לי שאני נראה לו מתוח,במצב חרדה,והציע לי טיפול פסיכולוגי במונית,כי הוא פסיכולוג קליני במקצועו,והמונית זה הקליניקה שלו,אמר שזה לא יעלה לי הרבה,ושנסע לאן שארצה,לשעה אחת,ועוד אמר שהאדם מורכב מ"פיזיקה פסיכיקה וסביבה",ואמנם הפיזיקה שלי נראית לו במצב תקין,אבל הפסיכיקה לא משהו,ובמונית תוך כדי נסיעה הסביבה משתנה,ולכן מונית זאת הקליניקה הכי טובה שיש.

אמרתי לו שאין לי כרגע צורך בטיפול אבל אם יהיה לי הוא הבן אדם שלי.קליניקת ממשיך לנסוע.

ועוד נהג מונית.

הוא נסע על דרך פתח תקווה והתנועה זרמה.הצעתי לו שנחתוך לדרך השלום.הוא נכנס לדרך השלום ונתקענו בפקק.

אמרתי לו:"חבל שדיברתי" .

הוא אמר בעצב:"כן,זה הסיפור של החיים שלי,מי ששומע בקולי טוב לו,אבל אם אני שומע בקול אחרים לא טוב לי,ואתה יודע למה?"

"למה?"

"כי אני בטופ.אין מעלי."

ואותו הנהג,חודשיים אחרי,שתיים לפנות בקר בדרום תל אביב.

"אתה זוכר אותי?"הוא שאל

"בטח,זה אתה הבודד בפסגה".

"נכון,ואז קצת התביישתי ממך,אבל עכשיו אנחנו כבר מכירים ותיקים, אז תעשה לי טובה..." הוא התחיל לזמזם את הפתיח לשיר"מהרינא" הידוע יותר כ"ילד בן שלושים",ואני שרתי לו,לאיש הבודד שאין לו את מי לשאול,את הביית הראשון.

ועוד נהג מונית.

הוא שאל אותי תוך כדי נסיעה מה אני מעדיף אלביס או מזרחית ואני חשבתי שהוא הולך לשים דיסק במערכת של האוטו ואמרתי אלביס, והוא באמת שם דיסק או קלטת,אבל עם פלייבק,אמר שזה שירות מיוחד לנוסעים מיוחדים,והתחיל לשיר ברגש,בקול מאוד יפה,עם הפלייבק:"אר יו לונגסם טונייט".

ולסיום זמני עד הפעם הבאה, עוד נהג מונית אחד ודי.

אני בדרך כלל יושב מאחור.הוא לא זיהה אותי.הייתי עם גיטרה והוא התחיל לדבר על מוסיקה,אמר:"פעם היו זמרים.יהורם גאון.שמעון ישראלי.היום כולם זבל".

לא יודע מה קפץ עלי,שאלתי אותו מה דעתו על אהוד בנאי.

"זה?",הוא אמר,"זה זמר זה? גם כן זמר...מילא, יוסי בנאי אני עוד מבין,אבל זה? מה,מה מוצאים בו,אני לא מבין,לא קול, לא מראה,כל שיר שלו ארוך כמו הצהרה למס הכנסה,ובסוף הוא אומר מילה אחת:היום. אני אומר לך,תאילנד נהיה פה תאילנד,וכל חמור נהיה לי זמר."