הלילה הזה והלילה ההוא

אני מנסה לראות בדמיוני את ההתרחשות הזאת:הרומאים צרים על העיר מחוץ לחומות,ובתוך החומות גיהינום של רעב,מצוקה,סבל נורא,ורציחות פוליטיות הן מעשה של יום יום.הסיקריקים,הקנאים,לא מרשים לאף אחד לצאת מהעיר וכל מי שחשוד בשיתוף פעולה עם האויב נדקר ברחוב.רבן יוחנן מבין עד כמה חמורה השעה,הוא יודע שהקרב נגד הרומאים הוא חסר סיכוי,ושהסוף הוא בלתי נמנע,העיר תיחרב,המקדש יעלה באש, רבן יוחנן מבין שאם לא יעשה מעשה אמיץ,ככל הנראה יבוא הקץ על הקיום היהודי ועל הרוח היהודית.

הוא אוסף את בכירי תלמידיו הנאמנים ומכניס אותם בסוד העניין.ידוע לכל שאסור להשאיר מת בלילה בירושליים.ולכן,הוא יעשה את עצמו למת, ותלמידיו יישאו את "גופתו" אל השער.הקנאים חייבים לתת להם לצאת,כי אסור באיסור חמור להלין את גופת המת בירושליים.צריך לקוות שזה יעבוד.צריך לעשות את זה מיד.עוד הלילה.ובעזרת השם.

מאוד חשוב שתהיה כאן עזרת השם.

הם מגיעים אל השער.לוויה חרישית.התלמידים מתוחים.אף אחד לא מדבר.רבן יוחנן באלונקה,עטוף בתכריכים לבנים עוצר את נשימתו.אחד מהקנאים חושד.הוא רוצה לתקוע פגיון בתכריכים.אחד התלמידים אומר לו בקול רועד:"אתה רוצה לדקור את גופת הרב הגדול?אתה רוצה שיזכרו אותך כזה שחילל את גופת הרב?"הקנאי נרתע,רבן יוחנן בן זכאי היה גדול חכמי העיר,אפילו הקנאים שלא הסכימו עם דרכו ועם דעותיו המתונות היו חייבים לכבד אותו.הקנאי מכניס את החרב שלו בחזרה אל נרתיקה והשער נפתח.

רבן יונן בן זכאי נישא על ידי תלמידיו עד שהם נעלמים מן העין.כשהם מגיעים למרחק סביר מחומות העיר הם מתירים את תכריכיו והוא קם על רגליו ובהסכמת הרומאים מוביל את תלמידיו ליבנה,רגע לפני חורבן בית המקדש.

ושם,ביבנה,הוא ממציא יהדות חדשה או יותר נכון מתחדשת,שחיה ונושמת עד עצם היום הזה.במקום עבודת קורבנות יש תפילה.במקום מקדש יש בית כנסת.כל היהדות מתקפלת לתוך סידור נייד שאפשר לשים בתרמיל.כל יהודי יכול לקיים את היהדות בכל מקום ובכל זמן.

ועכשיו.כאן.הלילה הזה.ליל תשעה באב.אני מרגיש צורך עמוק להודות לרבן יוחנן בן זכאי על המהלך הנועז והמופלא שלו.היו לילות גדולים בתולדות העם היהודי.מיציאת מצריים ועד הלילה הזה.אבל אני חוזר במחשבתי שוב ושוב אלא הלילה ההוא הגורלי בירושלים הנצורה.אם הוא לא היה יוצא משם אותו הלילה,אני לבטח לא הייתי כאן יושב וכותב עכשיו את המילים האלה בשפה העברית העתיקה,על אדמת ארץ ישראל.