"איטליה"-מספרה לגברים

מספרת "איטליה"הייתה מספרת גברים.לא הייתה שם נערה חופפת.לא עיתון "לאישה".לא מישהי שצובעת חציל או פסים ומספרת סיפורים על האירוע שיש לה בערב.לא מניקור.לא פדיקור.מספרת "איטליה"היתה מספרה לגברים בלבד.כמו במערב הפרוע.

האיש לא היה פטפטן.למען האמת כמעט מעולם לא דיברנו,חוץ משלום מנומס.

הייתי מתיישב אצלו על הכסא הגבוה והוא היה שואל:"כרגיל?"

"כרגיל",הייתי עונה,ומכאן והלאה שנינו שותקים,עד סוף התספורת.

על ההתחלה היה מתיז על השיער קצת מים מכלי פלסטיק שמתיזים על עציצים, מהדק את הבד לצוואר עד כמעט חנק,ומתחיל לעבוד.עובד לאט לאט.עובד בריכוז.בשקט.כל תספורת לא פחות מחצי שעה.לא מדבר.הרדיו פתוח על קול ישראל או על ערוץ שבע.בשנים האחרונות היה כבר איש זקן.פה ושם הידיים היו רועדות.אבל גם אז היה עדיין מספר לתפארת.לא היה ספר כמוהו ברמת גן גבעתיים ולפי עדותו של ארז ידידי שלקח אותי אליו בפעם הראשונה,לא היה כמוהו אפילו באמסטרדם.

בסוף העבודה,אחרי שהיה מתיר את טבעת החנק,היה מתיז אודיקולון על העורף.זה היה צורב ושורף והייתי מכור לזה.אודיקולון עם ריח ישן ונפלא.רק ב"איטליה".אחר כך היה מעמיד ראי מאחורי העורף כדי שאראה בראי הקדמי את הקו האחורי,אותו הייתי תמיד מאשר בניד ראש.

הייתי יושב אצלו במספרה כמו במדיטציה,כמו בטקס,שוקע לי במחשבותיי בכורסה לחצי שעה של שקט נעים,בזמן שהוא עושה את העבודה,במסירות ובדייקנות,ואחר כך הייתי יוצא ממנו כמו ממקווה,מחודש ורענן.

למען האמת,אינני בטוח שאני יודע את שמו.נדמה לי שקראו לו רפי,אבל אני באמת לא בטוח.במשך עשרים השנה שהסתפרתי אצלו היו שני מקרים שבהם הוא חרג מהדיסקרטיות. פעם אחת הגעתי אליו עם בתי הקטנה.הוא אמר לי שזה ייקח עוד כרבע שעה עד שהוא יוכל לקבל אותי. בתי שאלה אם אפשר בינתיים ללכת לאכול המבורגר בבורגראנץ’,אמרתי שכן,והוא ביקש שאביא לו המבורגר,והבאתי לו.פעם אחרת הוא הראה לי ציור של נכדו.מעבר לזה אני לא זוכר שום דבר שחרג מהשקט של התספורת.לדעתי,הוא בכלל לא ידע שאני מה שנקרא זמר מפורסם,ובכל אופן,גם אם ידע מעולם לא דיבר על זה.אצל הספר של מספרת "איטליה" כולם היו שווים.הזמר והסנדלר.

מדי פעם,אודה על האמת, הייתי מתפתה ובוגד בו עם איזה מעצב שיער צעיר מעודכן ופטפטן,במספרה מעוצבת באופן חדשני,אבל תמיד בסוף הייתי חוזר אליו,ל"איטליה" הישנה והטובה.

לפני כשנתיים הגעתי וראיתי את המספרה סגורה ואת מודעת האבל על הדלת הנעולה.זה היה צפוי.הוא היה כבר בן למעלה משבעים.תיארתי לעצמי שיפרוש מתי שהוא,אבל לא הייתי מוכן לרגע הזה.והוא עבד עד הסוף.עד שפרש לעולם שכולו טוב.עמדתי המום וכואב מול הדלת הנעולה.יש הרבה מספרות ברחוב כצנלסון,והייתה זו שעת בין הערביים,ואני עמדתי שם ולא ידעתי מה לעשות, לאן ללכת,ואצל מי אני מסתפר עכשיו.היה קשה לי לקבל את העובדה שזהו. שהוא כבר לא יתיז עלי מים מהפלסטיק.ויחנוק אותי עם הבד.וישרוף אותי עם האודיקולון.

מדי פעם ארז מגיע לביקור ואנחנו מדברים עליו,על הספר האגדי של מספרת איטליה.הוא חסר לנו.וזקני רמת גן-גבעתיים לא שוכחים.יהי זכרו ברוך.