כשחיכיתי על הספסל במשטרת ההגירה

עכשיו,בטלפון,מרי נשמעה מאוד לחוצה.הם נעצרו לפנות בקר,כך אמרה,והם נמצאים כרגע במשטרת ההגירה בחולון,ועומדים להיות מגורשים מיד.

נסעתי לשם,ומצאתי אותם באולם גדול עם עוד עשרות אפריקאים פיליפינים ורומנים עצובי מבט.כשמרי ראתה אותי היא בכתה.השוטרים היו אדיבים והרשו לי לשבת אתם בחדר צדדי ושקט.בן אמר שהם ממילא מתכננים כבר לחזור לגאנה,ולמען האמת כבר התחילו לארוז,אבל היו מאוד רוצים לקבל קצת זמן,כדי לארוז הכל,לגבות כסף שמגיע להם,להיפרד.הבטחתי שאעשה למענם מה שאוכל.התקשרנו לרענן אלכסנדרוביץ’ במאי הסרט "מסעות ג’יימס בארץ הקודש",אמרתי לו שהסרט שלו קורה עכשיו על באמת, והוא התחיל מיד לפעול,לשלוח פקסים למשרד הפנים,לבקש את שבוע החופש שהם כל כך רוצים,כשאנחנו,רענן ואני,מוכנים להיות ערבים שהם אכן עוזבים את ישראל בזמן הקרוב.

אחרי חצי שעה השוטרים אמרו לי שאני חייב לצאת.אמרתי למרי ובן שאני יושב בחוץ ומחכה לראות מה קורה.הבאתי להם שתייה קרה מהמכונה האוטומאטית,והתיישבתי על ספסל עץ קשה בחוץ,בחדר המתנה עגום,עם עוד כמה אנשים שחיכו לדעת מה קורה עם אנשים שהם מכירים שנמצאים בפנים. ישבתי שם שעות ארוכות אותו היום,מתבונן בשוטרים ובשוטרות שיוצאים ונכנסים,בעובדים הזרים,במבקרים,בבעלי בתים,בסוכני נסיעות,בקבלנים,ועם כל שעה שעוברת המועקה גוברת.

לקראת סוף היום,קיבלנו תשובה שלילית ממשרד הפנים.אחד השוטרים הסכים לתת לי להיכנס אליהם,לכמה דקות.

הוא אמר לחבריו השוטרים:"אתם לא מכירים אותו?זה היברומאן..."

ואחר כך בחדר,עם מרי ובן, הוא אמר:"אחי,אני עוקב אחרי מה שאתה כותב בדף הלבן,וזה מאוד מרגש".

הסברתי למרי ובן שלצערי היום כבר לא יקרה דבר.אבל אנחנו נמשיך לפעול. השוטר שהכניס אותי ביקש ממני להסביר להם שהולכים עוד מעט להפריד ביניהם,מרי תישלח לכלא לנצרת,בן לכלא לרמלה.הוא אמר להם שלא ידאגו, שהיחס טוב,והאוכל לא רע, ושהם יכולים להישאר עם הטלפונים הניידים שלהם.

כשירד הערב נפרדתי מהם שם,אמרתי להם שרענן ואני נמשיך לנסות לעזור.

בסופו של דבר בן ומרי שוחררו אחרי שבועיים בכלא, וקיבלו רשות להישאר כאן עוד שבועיים כדי לארוז ולנסוע בחזרה לגאנה.היום בן כבר בגאנה,ומרי עומדת להצטרף אליו בימים הקרובים.

ועכשיו אני רוצה לספר כאן על נער הבייגל’ה.

במהלך הישיבה האינסופית והמדכאת על הספסל שם בחוץ בחדר ההמתנה העגום,כשאני מחכה לתשובה שמשום מה לא מגיעה ממשרד הפנים,עם עוד איש מבוגר שעצרו בטעות את הנערה הפיליפינית שמטפלת בבתו הנכה,ועם עוד כמה אנשים נכאי רוח,הופיע פתאום,כמו מעולם אחר,בחור ג’ינג’י צעיר,עם חיוך ענק,עם שיער קוצים צבוע בלונד,נעמד שם במרכז החדר,עם מגש בייגלה לצווארו ואמר:

"בייגלה!

קריספי-קריספי!

קראנצ’י-קראנצ’י!

אפשר לאכול במקום

אפשר לקחת הביתה

מי שלא ייקח יגיד חבל

מי שייקח יהיה לו קרנבל

בתנור בגריל במיקרוגל

עם גבינה לבנה או קצ’קבל

עם עגבנייה או ובצל

כדאי למהר,לפני שיתחסל לו הסל!"

כולם הביטו בשתיקה,קצת המומים.הוא חזר שוב על הג’ינגל.אף אחד לא הגיב.

שני שוטרים נכנסו והוא פנה אליהם ואמר בחיוך גדול:

"בייגלה!קריספי קריספי קראנצ’י קראנצ’י,מי שלא ייקח יגיד חבל,מי שייקח יהיה לו קרנבל,בטוסטר אובן או במיקרוגל,עם קוטג’ מיונז או קצ’קבל,עם עגבנייה ובצל,מהרו לפני שמתחסל לו הסל..."

אחד השוטרים הצביע עלי ואמר לו:"אולי תיתן לו שילחין לך את זה."

בסופו של דבר,אחרי שביקש שוב ושוב,הסכימו לו שייכנס למכור את הבייגלה הקריספי קראנצ’י שלו.הוא נכנס ויצא כעבור כמה דקות עם מגש כמעט ריק. כנראה שהלך לו ממש טוב בפנים.

נער הבייגלה ראה שבינתיים הגיעו לחדר ההמתנה אנשים שלא היו שם קודם, והוא עמד עם החיוך הגדול שלו וחזר על השיר שלו בפעם הרביעית והאחרונה בשבילי לאותו היום, שקיבעה לי את הטקסט זה טוב טוב בראש.כנראה לנצח.

עכשיו אני רק צריך לעבוד על הלחן.אולי זה יהיה בקצב אפריקאי כשבן ומרי עושים קולות רקע.איזה עולם מוזר.