13/08/2004

אתמול,לפנות בקר,אחרי ההופעה בקיסריה,ירדתי מרכב ההסעה שלנו,ועברתי בשביל הצר המוליך לביתי.עמד שם איש מבוגר, בגילי,פחות או יותר,עם בגדי עבודה כהים וכיפה סרוגה לראשו,איש קשה יום,או אולי במקרה הזה קשה לילה.

הוא התלונן בפני שהרכב שחונה במעבר הצר מפריע לו לעשות את העבודה שלו,לסחוב את פחי הזבל הירוקים והגדולים אל פינת האיסוף.הוא דיבר בשקט,בלי כעס,רק עם איזו תרעומת על המצב הזה ואולי גם על המצב שלו בכלל.אמרתי לו שהוא צודק,אבל אין מה לעשות כי יש מצוקת חניה ברחוב.הוא הנהן בראשו,נאנח,אמר לי "שבת שלום",והמשיך בעבודתו.
הלכתי לאט הביתה ולפני הכניסה הסתובבתי להביט בו.
לא.לא הרגשתי רחמים.רק איזו דקירה קטנה.
שני אנשים לבד ברחוב בלילה,לפנות בקר.אחד חוזר מהופעה מול קהל אלפים מריע,והשני סוחב פחי זבל.
ובפני ריבון העולמים,תודה לאל,אנחנו שווים.