אחת
28/08/2004
זה התחיל בפגישה מקרית במסעדה דרום תל אביבית בהפסקת אוכל באמצע יום עבודה.רפאל לוי,גבר כבן ארבעים וחמש,שמן למדי,שיערו מלבין,מנהל בית דפוס קטן להזמנות לשמחות,חתונות ובר מצוות,אכל שווארמה בפיתה ועיין בעיתון היומי כשהתיישב לידו עם צלחת פרגיות וצ’יפס שמשון הירש,איש רזה כבן חמישים,ממושקף,עם זקן קצוץ,מאפיר,מובטל,בעל בית חרושת לפלסטיק שירד מנכסיו,שהגיע לרחוב התעשייתי לבדוק הצעת עבודה בתחנת הקמח הסמוכה.
שמשון שאל את רפאל אם אפשר לקבל חתיכה מהעיתון.רפאל הנהן והעביר לו את החלק הפנימי.הם ישבו בדממה מספר רגעים,מעיינים בעיתון ואוכלים,ואחר כך התחילה להתגלגל שם שיחה.שיחה סתמית ולא מחייבת,כנהוג במקומות האלה,על החום המעיק,על המצב,על החדשות,על מה שכתוב בעיתון,על מה שלא כתוב בעיתון,על קשיי פרנסה,על האובר בבנק.
אבל לפתע חלה תפנית.
היה זה רפאל שפתאום נאנח ואמר: "לפעמים בא לי לעזוב הכל ולעוף מכאן".
שמשון הביט בו בדממה.ואז אמר:"חלמת פעם שאתה עף?ממש עף?"
השאלה הזאת ברחוב דרום תל אביבי מלוכלך בצהריי יום חמסין במסעדת פועלית פינתית נפלה על רפאל כרעם ביום בהיר.
הוא אמר ורעד מסוים התגנב לקולו:"למה אתה שואל?"
שמשון היה מובטל ולא היה לו מה להפסיד .הוא אמר:"אני,כשהייתי צעיר היו לי חלומות תעופה.הייתי ממש עף בחלומות.עושה סלטות.עם הזמן זה הלך ופחת.עכשיו לצערי,זה מאוד נדיר,ואני מוצא את עצמי מתגעגע לחלומות האלה."
רפאל הביט לצדדים.הוא היה מוכר ברחוב ולא רצה שאנשים שהוא מכיר ישמעו אותו.אבל באורח פלא המסעדה הייתה ריקה.גם דוד,שעמד תמיד מאחורי הדוכן,ליד השווארמה והקופה הרושמת,נכנס פנימה לרגע.
רפאל אמר:"אצלי זה הפוך.כשהייתי צעיר חלמתי על בחורות.עכשיו אני כל הזמן חולם שאני עף.כמעט כל לילה שני אני חולם שאני עף.לא בהקיץ.בחלום ממש.ואני מרגיש שאני מצליח מחלום לחלום לשכלל את יכולת התעופה שלי."
שמשון נראה נרגש מאוד.בדרך כלל אנשים הגיבו בביטול לחלומות התעופה שלו.הוא הביט ברפאל בהתפעלות.
"אני שמשון",אמר שמשון והושיט את ידו.
"אני רפאל,"אמר רפאל ולחץ בחום את היד המושטת.
"רפאל המלאך",אמר שמשון,וחייך.
"שמשון הגיבור",אמר רפאל ושניהם צחקו.
וכך,בצהריי יום חמסין,ברחוב תעשייתי דרום תל אביבי,במסעדת פועלים שכונתית,תוך כדי לעיסת פרגיות ושווארמה,נוסד הגרעין הראשוני והסודי של"אחת":אגודת חולמי תעופה.