סוד העיבור 2 - החפירה

בדרך התקשר אל מקום העבודה שלו,בית דפוס בדרום תל אביב,ואמר לדוד שלו,רפאל,בעל העסק,שהוא לא יגיע מחר לעבודה,כי צץ לו כאן משהו דחוף. הדוד הסכים מיד,אבל היה מופתע,משה היה בחור יציב שתמיד הגיע לעבודה בזמן ועבד במסירות.הפעם הוא שמע משהו אחר בקולו,שלא כהרגלו הוא נשמע החלטי ונחוש.שוש,אחותו של רפאל ואמו של משה,התקשרה אל הדוד,לשאול אותו מה קרה למשה,שדיבר איתה עכשיו מהנייד שלו,ונשמע קצת משונה ואמר לה שהוא לא מגיע הביתה היום.

רפאל אמר:"שוש,נראה לי שמשה סוף סוף נדלק על מישהי."

"יופי,"היא אמרה,"אבל למה דווקא במצפה רמון?".

משה נסע למרכז המסחרי וקנה את חפירה,מעדר,אוהל קטן,פנס גדול,פנס קטן, גזית,ועוד כמה דברים נחוצים,כמו גפרורים,נרות,קופסאות שימורים,ומוצרי אוכל יבשים,אורז קפה וסוכר,בקבוקי מים מינרליים לשתייה,וג’ריקן ריק אותו מילא במים מהברז של תחנת הדלק,הוא העמיס את המכונית גם בעצים לאש שקושש מפה ומשם,ירד בחזרה אל המכתש,העביר את כל הציוד בהליכה הולך שוב ושוב מהמכונית אל העמק הקטן,ליד הסלע,ליד האבן עם גוון הנחושת האדמדם,השמש כבר זרחה בכל עוז,והוא הזיע,אבל לא הפסיק עד שכל הציוד היה במקום, והאוהל הקטן עמד,ורק אז הדליק את הגזיה,הכין לעצמו כוס קפה,שתה מים,עישן סיגריה,ותכנן את הצעד הבא.

הוא החליט להעביר את שעות היום במנוחה באוהל המוצל.הוא ידע שאין לו הרבה זמן.במוקדם או במאוחר יעברו פקחים של רשות שמורות הטבע ישאלו שאלות ויגידו לו לעזוב את השטח.הוא חיכה שהלילה יירד.

כשירד החושך על המכתש הוא הדליק פנס,העמיד אותו על הסלע,הסיט את אבן הנחושת והתחיל לחפור בדיוק מתחת למקום בו צנחה.לאט לאט נתגלה פתח שהוביל אל מתחת לסלע.הוא ירד בזהירות פנימה מאיר לעצמו את הדרך עם הפנס הקטן,עד שנכנס אל תוך כוך לא גדול,שמתוכו יצאה מנהרה צרה וארוכה,שהובילה לאן שהוא.הוא הוריד אל הכוך את כל הציוד שלו,החזיר את האבן למקומה,כאילו סוגר דלת,העלטה אפפה אותו,הוא הדליק את הפנס, והתחיל ללכת בתוך המנהרה החשוכה,הפנס מאיר לפניו.הוא גילה בהמשך מערה גדולה.הוא הבין שהוא נמצא בתוך ערוץ תת קרקעי בין שני גושי סלע גדולים.הוא הדליק כמה נרות,התישב על האדמה,נשען בגבו על סלע,וצלל אל תוך השקט הכביר של החלל התת קרקעי שהתגלה לו.עד לאותו הרגע פעל כמו אוטומט בלי לחשוב יותר מדי,ורק עכשיו התחיל לקלוט ולעכל את מה שעבר עליו.הוא הרגיש שלווה נפלאה כמו שלא הרגיש אף פעם.הוא לא חש שום פחד.המקום קיבל אותו ועטף אותו כמו רחם מוכר ואהוב.הוא הרגיש לגמרי בביית,והתחיל לאט לאט לנמנם עד שנרדם.