בחזרה לעמק חפר.

התגלגלתי לעבודה הזאת באקראי.

יצחק,חבר טוב ומוסיקאי מחונן,בוגר אקדמיה למוסיקה בירושלים,נגן גיטרה קלאסית וטאר פרסי,בחור צנוע בעל מידות נדירות,החליט לעזוב את חולון,שם גר בדירה קטנה,ולעבור לגור שוב בירושלים.הוא הציע לי להחליף אותו בעבודה כמורה לגיטרה.אמרתי לו שאני לא יודע לקרוא תווים כל כך טוב,ושאמנם לימדתי גיטרה במשך שנה אחת בבית ספר למוסיקה בצפת,אבל התעסקתי שם בעיקר עם אקורדים וליווי.

יצחק אמר שבמשך חופשת הקיץ הוא יעביר לי חוברות לימוד,ויעזור לי להיכנס לעניינים,ושממילא רוב התלמידים מעונינים באקורדים ובשירים הרבה יותר מאשר בתווים.

קיבלתי את הצעתו,ועם פתיחת שנת הלימודים התחלתי לעבוד כמורה שלוש פעמים בשבוע:יום אחד בבית הספר למוסיקה של עמק חפר.יום אחר בכפר יונה ובאביחייל,ויום שלישי בדרום הארץ,בקיבוצים כרמיה וזיקים.

אחת לשבוע הייתי מגיע לעמק חפר במכונית סובארו ישנה בצבע ירוק,פונה ימינה צומת הרוא"ה,עוצר בקיבוץ עין החורש,נותן שיעורים בחדר המוסיקה שליד המשתלה,אחר כך עובר ללמד בקיבוץ גבעת חיים,שם גם הייתי סועד ארוחת צהרים בחדר האוכל,אחר כך ממשיך למושב אחיטוב,נותן שיעור בביית פרטי לתלמידה אחת,האמא הנחמדה שלה היתה מגישה לי קפה שחור טעים וחזק בשעה שהייתי באמת מאוד זקוק לו,ומשם,לפנות ערב,הייתי נוסע אל מושב גן יאשיה,נותן שניים שלושה שיעורים בבית התרבות,ומסיים את המסלול בלילה,בקיבוץ יד חנה,בשיעור הזוי אצל תלמיד אחד,ניר,שהיה מדליק סיגריה נובלס באמצע השיעור שהתקיים בחדרו ההפוך והמבולגן,ופעמים רבות,אודה על האמת,במקום ללמוד היינו שוקעים בשיחות נפש עמוקות על החיים ועל מוסיקה.

אבל לצערי אני לא חושב שהייתי מורה טוב.לא.לא הייתי.הראש שלי היה במקום אחר.רציתי לנגן.להופיע.להקליט.לשיר.לא ללמד.ולפעמים אני מרגיש שאולי עשיתי עוול לנערים והנערות שבאו ללמוד אצלי גיטרה בעמק חפר,בכפר יונה,באביחייל,בכרמיה ובזיקים.

אם יש מי מתלמידי לשעבר שקורא שורות אלו אני רוצה לבקש את סליחתם,ובאותה הזדמנות לשלוח התנצלות גם לתלמידי שהיו לי בצפת,בשנת 1978,אליהם הייתי מגיע אחת לשבוע מהואדי של ראש פינה,מורה מוזר ומגודל שיער.

במשך השנים פגשתי תלמידים שלי לשעבר פעמיים:את ירון מאביחייל,שהופיע בשבוע הספר בכיכר רבין וביקש שאחתום לו על ספרי שאז יצא לאור,ותלמידה אחת,שלצערי אינני זוכר את שמה,שהייתה חיילת באחד מהמוצבים בהם הופעתי על גבול לבנון,ואמרה:"איזה גדול לפגוש אותך כאן..."

לפני כחודש נסעתי ללא מטרה מוגדרת ופתאום מצאתי את עצמי עולה שוב על הדרך ההיא אותה הייתי עושה אחת לשבוע במשך שלוש שנים:צומת הרוא"ה,עין החורש,גבעת חיים,אחיטוב,גן יאשיה,ויד חנה.

נכנסתי לקיבוצים ולמושבים בהם לימדתי,עשיתי סיבובים,לאט,התבוננתי,לא ירדתי מהמכונית,והמשכתי לנסוע הלאה...

מה בדיוק חיפשתי שם?אולי את אחד מהתלמידים ההם,שהיום הוא כבר בן למעלה משלושים,בעצמו אבא לילדים,ואולי את עצמי,את מי שהייתי אז,בחור נשוי בן שלושים ושתיים,עם תינוקת קטנה בבית,רגע לפני היציאה אל האור,לפני הפריצה החוצה,וזה עוד שביל אחד שהלכתי עליו,שמתחיל כאן,שמתחיל שם...

עברתי עם המכונית ליד צריף שלצדו ניצב עץ פיקוס עבות,ונזכרתי:כאן,פעם אחת,בין שיעור לשיעור כשהייתה לי הפסקה קצרה,ישבתי וניגנתי לעצמי את הפיוט אסדר לסעודתא,ובפעם הראשונה הרגשתי שאני צריך לעשות עם זה משהו,כן,כאן נבט הזרע של רחוב האגס אחד.

הרבה שנים לא נסעתי לשם,לכביש ההוא בעמק חפר,בת אחי שהצטרפה אלי לנסיעה נרדמה לה במושב האחורי,הלילה ירד,ואני נסעתי לאט לאורך הכביש שחוצה את גן יאשיה,אורות נדלקו בבתים,לא היה אף אחד בחוץ,אנשים ודאי מתכוננים לסעוד את ארוחת הערב,אני מרגיש לפתע בדידות גדולה,עושה עוד סיבוב אחד במושב,אחר כך עובר ביד חנה,וחוזר משם על הכביש המהיר, דרומה,הביתה.