תפילת ערבית רשות או חובה 2

הסיפור נע במתח שבין ניגודים:שליטה ומהפכה.שחור ולבן.פנים וחוץ.

רבן גמליאל מחזיק את בית המדרש ביד תקיפה.ככל הנראה פוחדים ממנו.הוא מעמיד בפתח שומר סף שתפקידו לא להכניס את כל מי שאין תוכו כברו.כלומר את מי שאין פנימיותו חופפת לחיצוניותו,שאינו אומר בפה את מה שהוא חושב בלב.אבל,האם זה אפשרי בכלל לעשות סלקציה כזו?איך אפשר באמת לדעת?

הנה,אנחנו יודעים שרבי יהושוע סובר שתפילת ערבית היא רשות אבל כשרבן גמליאל שואל האם יש כאן מישהו שסובר שתפילת ערבית היא רשות הוא עונה מיד:לא.

הוא לא אומר בפיו את מה שבלבו כי הוא מפחד מרבן גמליאל.שיטתו של רבן גמליאל מונעת דיון חפשי ופתוח בבית המדרש.

יכול להיות שאת הדבר הזה שמתחת לפני השטח הרגיש רבי שמעון בר יוחאי, ולכן גרם ל"פיצוץ",בכך ששאל גם את רבי יהושוע וגם את רבן גמליאל והביא לעימות בין השניים.

חכמי בית המדרש מצדדים ברבי יהושוע.הם רואים שרבן גמליאל מצער אותו ומתקוממים.יש מרד והפיכה.הם מדיחים אותו וממנים את רבי אלעזר בן עזריה.שיערו השחור מלבין,וגם אוירת השחור שהיתה בבית המדרש מלבינה. הוא,דבר ראשון,מסלק את שומר הסף.אין סלקציה.כל מי שרוצה ומעונין יכול להיכנס.בית המדרש מתמלא אנשים,ומתחיל לפרוח.

רבן גמליאל מרגיש בכך,והולך עם הזרם.חשובה מאוד ההערה בסיפור שהוא לא החמיץ אפילו שעה בבית המדרש אחרי המרד נגדו.כלומר,הוא מבין מה קורה והולך עם זה.הוא לא מתנגד למהפך,וזו גדולתו.

החלום שהוא חולם נע גם בין הניגודים של פנים חוץ ושחור לבן.הוא חולם על כדים לבנים שמלאים באפר שחור.אבל בעצם החלום בא רק להרגיע אותו שלא יצער את עצמו,והאמת היא שבכדים הלבנים אין אפר שחור.כי לא תמיד מה שנראה בעין האנושית זו האמת.לא לנו לשפוט פנימיות של בני אדם.

והנה שוב ויכוח בין רבן גמליאל לרבי יהושוע,בנושא הגר העמוני.והפעם רבי יהושע,בגיבוי כל החכמים לא חושש לעמוד על דעתו מול רבן גמליאל והוא מנצח.רבן גמליאל מבין באופן סופי ומוחלט שטעה והולך להתנצל ולבקש סליחה.כשהוא מגיע אל רבי יהושוע הוא רואה שקירות ביתו שחורים.עד אז לא טרח להסתכל באמת אל פנימיותו של רבי יהושוע.רק עכשיו הוא יודע איך הוא נראה מבפנים,רק עכשיו הוא יודע שהוא פחמי.וכאן באה הערתו החריפה של רבי יהושוע על רבן גמליאל: אוי לדור שאתה מנהיגו.אתה רצית להכניס לבית המדרש אנשים שתוכם כברם,אבל בעצמך לא יודע מה קורה אצלנו בנפש פנימה.רבן גמליאל מבין את זאת ומבקש סליחה,וזו גדולתו.

בתחילה רבי יהושוע לא סולח אבל כשהוא מבין שחרטתו של רבן גמליאל אמיתית ועמוקה הוא נלחם בשבילו להחזיר אותו לכהונתו.וזו גדולתו של רבי יהושוע.הוא שולח לבית המדרש כובס,שתפקידו להלבין בגדים שחורים,אבל החכמים נועלים בפניו את הדלת.קורה כאן מה שקורה כמעט אחרי כל הפיכה. המהפכנים הופכים בעצמם לשליטים ונועלים את הדלת בפני כל דבר שמאיים עליהם.

רבי יהושוע הולך ודופק בכח על הדלת.הוא,שגרם לכל זה,לא מוכן בשום פנים ואופן,ששוב דלת בית המדרש תינעל.ששוב יהיה מי שיחליט מי בפנים ומי בחוץ.הדלת נפתחת.

הסיפור מגיע לסוף טוב ונכון.אין כאן את הסיום הטראגי שקורה במחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן,שם שניהם מתים.כאן כולם יוצאים טוב,וכולם בסופו של דבר מתעלים על עצמם ומתגלים בגדולתם וביכולת הסליחה והתיקון שלהם.

בעקבות הדרמה הזאת בית המדרש הופך למקום פתוח דמוקרטי ללא מתחים. את זה ככל הנראה רצה רבי שמעון בר יוחאי להשיג,ואולי בגלל זה רק בסוף הסיפור הגמרא מגלה לנו את שמו.