ביום חם בלילה שלג

התיישבתי במושב האחורי של הג’יפ ויצאנו לדרך.הנהג היה שתקן.מהרדיו בקעה מוסיקת ג’אז חרישית.התבוננתי בשלג היורד ובאורות.ואז ראיתי את עיניו בראי.הוא קלט את מבטי,צמצם את עיניו לסדק צר,אור קרן מאישוניו, והוא קרץ וחייך חיוך קטן,כממתיק סוד.

"קלינט?",שאלתי ,"קלינט איסטווד?"

הוא הנהן והמשיך לנסוע,ולשתוק.

אז זהו זה.מורה הדרך-נהג שלי בסיבוב ההופעות החלומי הזה הוא לא פחות ולא יותר קלינט איסטווד בכבודו ובעצמו.ואולי זה לא צריך כל כך להפתיע.הרי כאן הכל יתכן.ואולי זו השלמת הכנסה בשבילו.למה לא.עם כל הכבוד לעולם הקולנוע ולמיליון דולר בייב ולאוסקר,כנראה שגם קלינט איסטווד גיבור נעורי צריך איזו עבודה קטנה מהצד.

שאלתי:"לאן נוסעים,מר איסטווד?"

הוא אמר:"לכרמל.יש שם מסיבה קטנה."

או,איזה יופי.אני בעניינים.הולך למסיבה עם קלינט.מה רע.

הגענו לבית גדול ומבודד.אנשים עמדו בחוץ בשלג ושיחקו עם נברשות בדולח שהפיצו ניצוצות של אור זהוב.קלינט נכנס פנימה ונעלם מעיני.נכנסתי אחריו וראיתי שם אנשים המון אנשים.את חלקם אני מכיר,ולא מהקולנוע האמריקאי, אלא מהשכונה.מעניין איך הם הגיעו לכאן.על במה גדולה מרחוק תזמורת ניגנה סווינג.אנשים רקדו.אבל אני נמשכתי לצאת ולראות שוב את החיזיון של נברשות הבדולח בשלג.הבטתי באשה שחומת עור שסובבה מהר סביב עצמה שרשרת פנסים צבעוניים.הבטתי בילדה כבת 12 שעמדה בשלג הלבן מחייכת מחזיקה מעל ראשה מנורה דולקת כמו לפיד,שממנה מתפצלות עוד שלוש מנורות קטנות יותר,בוערות באור נגוהות.

"קייטי?",שאלתי אותה,"נכון שקוראים לך קייטי?"

והיא לא נראתה מופתעת ,הנהנה בראשה והמשיכה לחייך ולהחזיק את מנורת הקסם שלה.

קלינט איסטווד יצא עם סיגר קטן דולק בזוית הפה ואמר:"בוא.נוסעים."

"לאן?"שאלתי.

"מערבה",הוא אמר.

רציתי לשאול אותו על ה"צלפים",ועל "בעבור חופן דולרים",רציתי לספר לו על קולנוע סטודיו בגבעתיים,ועל קולנוע אורלי שם הכרתי אותו לראשונה, רציתי לדבר איתו על סרג’יו ליאונה,ועל "הטוב הרע והמכוער",ועל צ’רלי פרקר,ועל מוסיקה יהודית,ועל המרוץ לחלל,ועל "מיסטיק ריבר",ועל ה"כח להשחית",ואיך שאני אוהב שהוא אומר שם בחיוך ממזרי לבלש המשטרה שחוקר אותו שהוא צריך ללכת עכשיו לבדוק את קוצב הלב שלו...

אבל לא שאלתי דבר.נתתי ללילה לזרום בשקט.כמו השלג היורד.

כשקלינט איסטווד יושב על יד ההגה אתה יכול להיות בטוח שהכל יהיה בסדר ושתגיע בדיוק לאן שצריך.