11/05/2005

עמדתי היום ברגע הצפירה בכביש ראשי וסואן,ליד רמזור.

כשהתחילה הצפירה כל המכוניות עמדו על עומדן.
אנשים יצאו מהמכוניות ועמדו לידן.
הבטתי מסביב וראיתי רגע שכמו לקוח מסרט של מדע בדיוני.
הכל עומד.הכל קפוא.
הרמזור מעל ראשי הבהב ירוק.
ואף אחד לא זז.ואף אחד לא צפר לי מאחור בחוסר סבלנות.

חשבתי שברגע הזה אין תאונות דרכים.
ברגע הזה אף אחד לא מדבר לשון הרע.
ברגע הזה רוב האנשים שחיים כאן עושים את אותה הפעולה.עומדים בשקט.
הרגשתי כאילו אני עושה מדיטציה של שתי דקות עם המון האדם שאני רואה ברחוב הזה ועוד המון בני אדם שאינני רואה.
האשה שעמדה לפני ליד המונית בה נסעה מחתה דימעה.
חשבתי שהיא בטח נזכרת במישהו שהכירה כמו שאני נזכר.
הרגשתי קירבה גדולה אליה ואל כל האנשים שראיתי עומדים ברחוב.
וחשבתי שאולי רגע הצפירה הזה דומה לקול הדממה הדקה.

"וכל איש לבדו
אז עמד על עומדו
ושמע את זה בא
מתוכו."

נסתיימה הצפירה.
התנועה המשיכה לזרום
כאילו כלום לא קרה.

ורק לאשה אחת
הזמן כמו עצר מלכת.
משתאה היא רואה:
איך שיום הזיכרון נגמר,
כולם שוכחים.
והיא?
היא כל הזמן
זוכרת.