הכנאפה מתוקה. ביקור חוזר.

סוף שנות השישים,תחילת השבעים,והעיר העתיקה היא החוץ לארץ שלי.

את שירותי הצבאי התחלתי בגרעין נח"ל בקיבוץ,שהיה מרחק כרבע שעה הליכה דרך השדות לקלקיליה,ומשם במונית לשכם,ומשם עוד מונית לעיר העתיקה של ירושליים.כן,היו זמנים במערב.

בטקסי היינו מדברים אנגלית עם הנהג והנוסעים הידידותיים,מעשנים סיגריות ערביות,מביטים בנוף התנכ"י ההררי החולף,ומרגישים חוץ לארץ.

שני מקומות היו אהובים במיוחד על הנוודים הצעירים שהגיעו מארצות הברית ומאירופה אל העיר העתיקה:

המסעדה הזולה של אנקל מוסטאש,איש גדול עם שפם ענק,שהתמחה בחביתות מסוגים שונים,הכי טובה עם גבינה צהובה.

והדניש טי האוס,בית התה הדני,ברובע הארמני,עם פינות נסתרות לחובבי רומנטיקה ופעילויות לא לגמרי חוקיות.

שער שכם לפנות ערב.ליל קיץ ירושלמי מבושם.

המון אדם מכל העולם משוטט ברחובות.

גבר שחור עטוף בשמיכה צבאית יושב בשולחן ליד בבית הקפה ואומר וחוזר ואומר:"ספייס אנד טיים,מן,ספייס אנד טיים".

(ובשפתו של ההיברומאן:"חלל וזמן,בן אדם,חלל וזמן...")

סוחרי חשיש עומדים בפינת סתר ומצפים לקליינטים.

בחור אמריקאי עם שיער צהוב ארוך יושב שעות באותה תנוחה,בוהה.

בכנסית הקבר טחב נוצרי וריח קטורת.

והטחינה ושמן הזית.ונערות יהודיות אמריקאיות בדרך לכותל.

ומוסיקה.ומהפכה באויר.

ותחושה שמשהו גדול נפתח.אולי אחרית הימים.

ואחר כך לאט לאט הכל מתפוגג.

פחד.מבטים עוינים.סכינים ואבנים.רצח בעיניים.

ועשרים שנה אחר כך כבר לא יראו אותי בעיר.העתיקה.

אבל הנה בליל שבועות האחרון מצאתי את עצמי הולך שוב בשוק של העיר העתיקה, עולה ברגל אל הכותל המערבי לפנות בקר עם עוד אלפי אנשים, כשכל החנויות סגורות,וכל תושבי המקום נמים את שנתם.

והיתה הליכה הזו כל כך שונה מההליכה ההיא

שהיתה הליכה ההיא תמימה וצעירה שוטטות בלי תכלית

והיתה הליכה זו הליכה מבוגרת יהודית לתפילת שחרית

ורציתי לרגע לחמוק מההמון אל סמטה צדדית ולתפוש לי כמו פעם פינה עם קפה או תה עם מנטה אבל המשכתי ללכת עם כל בני עמי במסלול גורלי

ואולי בעתיד הקרוב אמצא את עצמי שוב הולך שם באור יום לבד או יד ביד

והיא שוב תחזור להיות כמו הכנאפה מתוקה,העיר העתיקה.