שבת שלום

נגה כותבת לי:למה קודם הבאת את הכעס על הקנאים ורק אחר כך חיבוק לאנשים שעולמם חרב עליהם.את צודקת נגה יקרה.אבל כך יצא לי.ואם קלקלת אתה יכול גם לתקן.

אתמול בערב,מתאספת לה חבורת הלומדים שלנו לפגישה השבועית,המארח, ידידי היקר,מויש מעין כרם,מספר לנו שהיה כל היום בגוש קטיף ובעזה.

לקראת חצות מגיע עוד ידיד יקר,רוני,מספר שאיחר ללימוד שלנו כי היה בנווה דקלים,בכנס של רבני צוהר.חזר מלא רשמים.ראה עצים גדולים.ישוב פורח.הרבה ירוק.אנשים משקים את הגינות.עובדים.ילדה קטנה כבת שש הולכת בחולות ללא שום פחד,מחפשת את בית הכנסת התימני,כי אמא שלה אמרה לה שיש שם הפעלה לבנות.

הבקר מתקשר יהודה כץ מבית מאיר,איש להקת "רבע לשבע",בוגר פקולטת קרליבך,מספר לי שהיה אתמול בגוש קטיף,הופיע קצת לנוער,עודד אותם.

אני חושב איך זה ששלושה אנשים קרובים שאני מכיר ומוקיר היו אתמול בגוש קטיף,ואני אומר ליהודה שאני רוצה לרדת להופיע בגוש קטיף.לתת הופעה קטנה לבד עם גיטרה.לא איכפת לי איפה.לא משנה ציוד הגברה.העיקר לעשות את זה.וכמה שיותר מהר.הוא אומר לי שהוא יעזור לי לממש את זה.

ועכשיו,ערב שבת,אני רוצה לבקש סליחה ומחילה אם פגעתי במישהו,אבל מדברי אינני חוזר,ואני רוצה לצטט דברים שאומר היום בעיתון "הארץ" ראש מנהלת ההתנתקות,מר יונתן בשיא,שכל כך קשורים למה שכתבתי כאן בקטע "למען אחי ורעי".

וכך הוא אומר:

"מאז מלחמת ששת הימים וביתר שאת מאז מלחמת יום הכיפורים הציבור הדתי לאומי עבר תהליך מסוכן:הוא דחה את המרכיב הרציונלי מפני המרכיב הלא רציונלי...אני חושב שאחת התוצאות החשובות של ההתנתקות תהיה שהיא תיאלץ את הציונות הדתית לחזור ולשקול שיקולים רציונליים.

יהיה שבר גדול.תהיה מכה אמונית קשה...אבל בסופו של דבר אני מאמין שנחזור אל איזון נכון בין המטאפיזי לבין הפיזי...

אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום-ותחזנה עיננו בשובך לציון ברחמים.אנחנו רוצים לחזור לארץ ישראל.אבל השאלה אם זו כל ארץ ישראל או חצי ארץ ישראל או רבע ארץ ישראל היא לא שאלה דתית.בשום מקום במקורות שלנו, בשום מקום,אין תפישה של אף שעל.אין ציווי של אף שעל.להיפך.התפישה היא לשקול דברים בצורה מציאותית...

ואני מנסה לומר לחבריי,אל תלכו אל הקצה,חיזרו אל אותו איזון שאיבדנו אחרי מלחמת ששת הימים...

רבן יוחנן בן זכאי הוא המופת שלי.מופת של לפעול בתוך המציאות.להציל את היהדות על ידי פעולה בתוך המציאות."

והאיש שאומר את הדברים החשובים האלה,יונתן בשיא,מגלה בכתבה גם אהדה עצומה לאנשים שאותם הוא עתיד לפנות,ואומר שהוא עושה כל מאמץ כדי להקטין ככל הניתן את הטראומה והכאב.

שתהיה שבת שלום לכל מי שקורא את השורות האלה.כאן שם ובכל מקום.

אני מתפלל שנעבור את זה כמה שאפשר בשלום.

ואני מקווה שאחרי ההתנתקות תבוא ההתחברות.