אנה לא

כשנאוה צוקרמן פנתה אלי בתחילת שנות התשעים לכתוב את המוסיקה להצגה "אנה לא,הסכמתי כמעט מיד.

כמה שבועות קודם לכן סיימתי לקרוא בנשימה עצורה ובהתרגשות את ספרו של אוגוסטין גומז ארגוס על אנה הזקנה,בת השבעים וחמש,שנועלת את ביתה ויוצאת למסע ארוך ארוך ועצוב מדרום ספרד לצפונה לבקר את בנה שנאסר במלחמת האזרחים.הוא היחיד שנותר לה,והוא הקטן.שני אחיו הבכורים נהרגו.גם האבא פדרו פאוצ’ה כבר איננו.

והיא לוקחת איתה בשבילו את המאכל האהוב עליו:

לחם השקדים

שניסוך בשמן

ותובל בשבת

והומתק יפה יפה

אין לה אלא לקחת אותו וללכת

והיא הולכת והולכת,לאורך מסילת הברזל,מתלווים אליה קבצן עיוור וכלבת חוצות,היא עוברת הרפתקאות שונות ומשונות,פוגשת אנשים,רעבה ללחם,קופאת מקור,היא נושאת איתה את הכאב הגדול של ספרד,את הפצע של המלחמה ההיא,את הטרגדיה האנושית של אשה אחת תמימה ופשוטה שהיה לה בית והיתה לה משפחה,והכל לקחה לה המלחמה,והיא הולכת והולכת לאורך מסילת הברזל,מהדקת אל בטנה את לחם השקדים שהולך ומצטמק ומתיבש,עד הסוף הלא טוב,הבלתי נמנע,בשלג,אל מול השער הנעול של בית האסורים.

ההצגה הועלתה בתיאטרון תמונע פעמים ספורות אבל אז פרצה לה מלחמת המפרץ והכל השתנה.מאז תיאטרון תמונע עבר לרחוב שונצינו והפך למוסד מוכר וחביב גם למוסיקה וגם לתיאטרון.ולי נשארה ביד הקלטת עם המוסיקה,שהיתה נידחת בארון חשוך,ועכשיו היא עלתה כאן לחיים חדשים באתר.

ואנה?

היא עדיין הולכת והולכת לאורך מסילת הברזל הספרדית, מדרום לצפון,

מהדקת אל בטנה כמו תינוק,כמו עובר,את לחם השקדים

שניסוך בשמן

ותובל בשבת

והומתק יפה יפה.

אין לה אלא לקחת אותו וללכת.