14/09/2005

חצות הלילה בקובנט גארדן,לונדון. בתי אילה ואני הגענו לכאן ברכבת התחתית אחרי ההופעה של הפיקסיז באלכסנדרה פאלאס. הגענו ומצאנו שהכל כאן כמעט סגור וריק. בככר פיקאדלי יש עכשיו המון אדם ברחובות אבל כאן מעט אנשים ושקט,וזה נעים.

בחור צעיר עם שיער ארוך אסוף בקוקו עומד ומנגן בגיטרה מוזרה למראה.
אנחנו מתקרבים אליו.
כמה צעירים יושבים בצד,מקשיבים לו.נערה אחת רוקדת עם עצמה.
הוא מנגן משהו ספרדי קלאסי.
פתאום הוא מסתכל עלי,מפסיק לנגן,מוריד את הגיטרה ואומר לי:
"קח,נגן משהו".
"מאיפה אתה יודע שאני מנגן?"אני שואל.
"אני יודע",והוא מושיט לי את הגיטרה בחיוך.
הגיטרה הקטנה הצרה והארוכה מוצאה מדרום אמריקה,כך מסביר לי הבחור,ומספר שהוא אוסטראלי ושמו טרי. נעים מאוד,טרי.
אני עומד שם בחצות הלילה בקובנט גרדן ופורט קצת על הגיטרה הזאת.
"נגן את בלוז כנעני",אילה אומרת.

אני מתחיל לנגן את הפתיחה המוסיקלית.טרי מחייך ומהנהן כאילו שהוא מכיר את השיר.
הצעירים משתתקים ובאים ועומדים סביבי,מקשיבים בריכוז.עוד כמה עוברי אורח מתקבצים ועומדים.
פרדס חנה כרכור בחצות הלילה בקובנט גרדן בלונדון.
ואני מתרגש,חוזר שלושים שנה אחורה,לזמן שהייתי כאן נגן רחוב,כן,לונדון זה המקום בו הרווחתי כסף ממוסיקה בפעם הראשונה,זה המקום בו גמלה בלבי ההחלטה להיות מוסיקאי מקצועי,כאן נשפתי במפוחית לראשונה...
והנה כאן עכשיו אחרי כל הזמן הזה הופעת רחוב פתאומית בחצות הלילה בפני קהל הזוי על הגיטרה המוזרה הזאת.
אני מסיים לשיר ויש מחיאות כפיים.אילה צוחקת.היא ידעה שזה יעבוד.
"שיר כל כך יפה,איך קוראים לשיר הזה?"טרי שואל.
"כנעניאן בלוז",אני אומר.
והוא חוזר אחרי ואומר:"או כן,כנעניאן בלוז".