18/09/2005

בספרי "זוכר כמעט הכל"כתבתי על חנות הגיטרות של אנדי,ליד טוטנהאם קורט רואד,בלונדון. השנה היתה 1980,הייתי מנגן אז במנהרות ברכבת התחתית,והיה זה חמש שנים אחרי שעשיתי זאת בביקורי הראשון בעיר,ב1975.

הגיטרה שלי זמזמה קצת במיתרים העליונים ונכנסתי לאנדי,חנות גיטרות עם מרתף תיקונים,מוסד לכל נגני הגיטרה בעיר,כדי לטפל בבעיה.
בחור ובחורה טיפלו בגיטרה שלי במסירות ובהשקעה,ואחרי שפתרו את בעיית הזמזום,ניקו בזהירות ובשקדנות עם סכין גילוח חד את הגשר של הגיטרה מהשומן שנדבק אליו .
הם התפעלו ממנה,מה"גילד" היקרה שלי,ואחרי שסיימו את העבודה,מתחו עליה מיתרים חדשים,ואמרו לי לבדוק אותה ולנגן משהו.ניגנתי.
"מה זה מה שאתה מנגן?מוסיקה ערבית?"שאל הבחור.
"לא בדיוק.זה סולם ים תיכוני כזה,קצת פרסי".
"איפה אתה מנגן?אתה מופיע?"
"אני באסקר.נגן רחוב.מנגן בתחתית".
"אה,אתה מקצועי",אמר הבחור ללא שום ציניות ,ונתן לי מפרט במתנה.
יצאתי משם מבסוט כל כך.הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שמישהו אמר לי שאני מוסיקאי מקצועי.

ועכשיו,2005,עשרים וחמש שנה אחרי,אני משוטט בטוטנהאם קורט רואד עם בתי,ופתאום אני רואה את החנות של אנדי.והיא נראית בדיוק בדיוק אותו הדבר.כאילו לא עברו עשרים וחמש שנה.עדיין אותה חנות קטנה חמה ופשוטה,לא מצועצעת ולא זוהרת,עם שפע של גיטרות אקוסטיות וחשמליות בכל פינה,אני נכנס פנימה,מתרגש,והנה המדרגות שיורדות אל מרתף התיקונים,עם אותו שטיח מרופט,ושום דבר לא השתדרג והתעדכן,וכמה טוב שכך.
אני מספר לבתי שכאן זכיתי להכרה מקצועית לראשונה בחיי,והיא מצלמת אותי עומד שם בתוך ים הגיטרות.
איש מבוגר עם סינר עבודה אפור שואל בחיוך אם אני מחפש משהו,גיטרה כלשהי,ואם הוא יכול לעזור.אני מספר לו מה קרה לי כאן לפני עשרים וחמש שנה.
הוא אומר:"גם אני הייתי נגן רחוב. זה היה בתל אביב,בשנת 1970.הייתי מנגן בכיכר דיזנגוף וישן בחוף הים.חצי שנה."
1970.הייתי אז כבן שמונה עשרה.שנה לפני הגיוס לצבא.חולם בהקיץ על לונדון ועל נדודים.מתבונן בערגה בביטניקים ארוכי השיער שרובצים בכיכר דיזנגוף. והוא היה אחד מהם.
אנחנו נפרדים בלחיצת יד.
בדרך החוצה אני רואה גיטרה מרטין ישנה חומה.לרגע אני חושב אולי לבדוק אותה.אבל אני כבר עם גיטרה אחת איתי שצריך לטוס איתה הביתה.טוב.לא עכשיו.אולי בפעם הבאה.