לילה באיזלינגטון.וגם פלאש בק.

החלטתי להמר על מקום שנקרא"לארק אין דה פארק",בעיקר בגלל שהוא היה ממוקם באיזלינגטון, השכונה שגרתי בה בשנת 1975.

חשבתי שיהיה מעניין לראות את המקום אחרי שלושים שנה,שעברו עלי,אגב, כחלום הלילה ונגוזו כמו ענן חולף בשמיים.

לפי ה"טיים אאוט" היה מדובר בערב של ארבעה מופעים.מחיר הכרטיס חמש פאונד שזה לכל הדעות שווה לכל נפש,כעשרים וחמישה שקלים.

התקשרתי להזמין מקום והאיש שענה לי אמר שאין צורך להזמין.יש תמיד מקום.הוא אמר שהמופע הראשון יתחיל בשעה שמונה והאחרון עתיד להסתיים בסביבות עשר,ושחלק מהערב אקוסטי וחלקו חשמלי.

לקראת השעה שמונה פגשנו בתחנת הרכבת של איזלינגטון את ידידנו שידוס שהיה בביקור קצר בעיר,ואת הדר,שהיא זמרת ישראלית שחיה בלונדון כבר כמה שנים ומנגנת ושרה במנהרות של הרכבת התחתית.

יצאנו לדרך אל הפאב,נעזרים במפה שבידינו,ולפתע אני רואה שאנחנו עוברים ברחוב ריצ’י,הרחוב שבו גרתי בבית נטוש,מה שנקרא בלשון המקום "סקוואט", כלומר בית עירייה ריק,שפולשים אליו,וחיים בו,עד שמגיע צו פינוי מבית משפט.

אי אפשר להוציא את הפולשים ללא צו שופט,זה הוא החוק המקומי,ויש שחיים בבתים כאלה זמן רב,אפילו שנים.

(וכל הרוצה להרחיב השכלתו בעניין מוזמן לקרוא בספרי "זוכר כמעט הכול", בפרק על לונדון,בסיפורו של בית קילנר.)

הרחוב שינה את פניו ללא הכר.עדיין נשארה סביבה פשוטה ואפרורית משהו.לא ממש לונדונית,אבל הבתים נצבעו ונראים עכשיו הרבה יותר טוב מבתי העץ הישנים והטחובים ההם.ברחוב חונות מכוניות חדישות ומבריקות. ויש עציצים וספסלים.

שאלתי את עצמי אם יש מקום שאדפוק על דלת בנין מספר 25 ואדרוש את זכות השיבה.אחרי הכל הייתי כאן תושב קבע בשנת שבעים וחמש.אבל במחשבה שנייה החלטתי לוותר.

סיפרתי לבתי לשידוס ולהדר שגרתי כאן בבנין הזה במרתף אפל ללא חלונות, ושהבניין היה מאוכלס בחבורת אירים טובי לב, אבל כשהם היו שותים אלכוהול הייתי מתמזג בשקט עם הקיר כמו צל.

לא סיפרתי על אינגריד הבלגית הדקה והארוכה והשתקנית,שהייתה איתי,אבל הלכה והתחפפה,עד שנעלמה עם ברנדון האירי הנחמד והמג’נון,לא סיפרתי על לילות קרים וקשים,על מסעות מסוכנים אל קצה התודעה,על הבדידות,ועל מלחמת הקיום היומיומית.

וכשסוף סוף התפנה לי חדר קטן מואר ונחמד לעצמי,בקומה השלישית,שעל קירותיו ציירתי כוכבים צבעוניים,וסוף סוף היה לי חלון שפונה לחצר הפנימית,והייתי כבר נגן רחוב מנוסה והתחלתי לראות ברכה בעמלי,דווקא אז קיבלתי את המכתב ההוא מאבא שלי שבגללו עזבתי הכול ונסעתי בלב כבד לגבעתיים שטופת השמש.

והנה,כאן היה השוק,הייתי קונה שם בדרכי הביתה מיום עבודה ברכבת התחתית קצת ירקות ותפוחי אדמה לארוחת ערב,וכשהיה לי יום טוב הייתי מרשה לעצמי קנטאקי פרייד צי’קן,עוף מטוגן,עם צ’יפס,וזאת הייתה בשבילי ארוחת גורמה חגיגית במיוחד.ועכשיו במקום השוק הישן יש כאן מרכז מסחרי בסגנון מרום נווה ברמת גן,עם פסל של ציפור ברזל ענקית באמצע הרחבה מוקפת החנויות.

הגענו אל הפאב.

האמת,בהתחלה זה נראה כמו הימור ממש לא מוצלח.

הפאב היה ממוקם באזור של שיכונים אפורים.בפתחו של גן ציבורי.

נכנסנו פנימה.המקום היה ריק כמעט לגמרי.

שני אנשים ישבו ליד הבאר עם בירות.במתחם הקטן מול הבמה הזעירה ישבו ארבעה אנשים.שני צעירים,ואיש ואישה מבוגרים יותר.התיישבנו בשולחן שלידם.הם נראו מאוד נחמדים וחייכו אלינו.חייכנו אליהם בחזרה.

בינתיים עלה לבמה בחור כבן שלושים והחל לנגן ולשיר,שירים משלו,וגם קצת דילן והנדריקס.שאלתי את עצמי איך הוא מרגיש לנגן מול כעשרה אנשים. הופעתו הייתה בינונית.כעבור עשרים דקות הוא אמר תודה ארז את הגיטרה ויצא מהפאב.על הבמה עלו ארבעת האנשים שהיו שם כשהגענו.הם היו הלהקה הבאה ואנחנו היינו עכשיו הקהל שלהם.

ומיד מהשיר הראשון,הבנתי בשמחה שההימור שלנו היה מוצלח,ושמכל ההופעות שיש עכשיו בלילה הזה בלונדון,זאת היא ההופעה שהיינו צריכים לשמוע,ולראות.

שני הצעירים ניגנו בס תופים ועשו את זה לא רע.

אבל עיקר העניין היה הבחור והבחורה.היא,קצוצת שיער,קורין אלאלית משהו,שרה נהדר עם המון נשמה וחן,והוא,הבחור,הוא היה סיפור מיוחד שכמוהו לא ראיתי ושמעתי מימי.

בחור גידם,אין לו יד ימין,ביד שמאל יש לו רק שלוש אצבעות,מהן רק האגודל שלמה,והשתיים האחרות קטומות,והוא מפליא לנגן בשלושת אצבעותיו על גיטרה בת שתים עשרה מיתרים ששוכבת על שולחן.

הוא ניגן גיטרה שנשמעה כמו צ’מבלו וליווה את השירים בצורה מאוד מיוחדת,ללא אקורדים,אבל עם מהלכים מאוד עשירים מורכבים ומענינים כשכל נגיעה שלו בגיטרה מצלצלת כמו פעמון.

ולא רק הפלא הזה,אלא גם השירים,האנרגיה,השמחה,השירה של הבחורה, החיוכים והנתינה כאילו הם לא מופיעים לפני ששה איש אלא ששת אלפים.

"נלסון רומיאו" קוראים לצמד הזה.

הם ניגנו כארבעים דקות שבמהלכן המקום התמלא במעט יותר אנשים.כשסיימו באו לשבת איתנו.החלפנו מילים ומיילים.בתי הצטלמה איתם.הם היו נחמדים ושפעו חיוכים חום ושמחה ועשו פרצופים ילדותיים למצלמה.שאלתי את הגיטריסט איך הוא עושה את זה והוא קרץ ואמר שזה מוקלט ולא הוא באמת.

ואחר כך עלתה עוד להקה שהייתה בסדר.

ולסיום עלתה שלישיה.זמר עם אקוסטית וקול חרוך וגדול שמזכיר את קורט קוביין,ואת הזמר של אודיו סלייב,שמו,לפי הטיים אאוט:רוברט מאנטל,ואיתו נגן קונטרבס שהופיע על הבמה יחף,ומתופף מצוין.

הם היו נפלאים,בעיקר הזמר,ששר מעומק הלב בכל הכוח,מול עשרים איש,כאילו הוא מול אצטדיון מלא,ואני אמרתי לעצמי שחשוב שאני רואה את זה ושעלי לזכור את זה.

ישבנו עוד שעה במקום שהתרוקן עד שהברמן רמז לנו שזה הזמן ללכת.יצאנו מהמקום בהתרוממות רוח.נפרדנו ברכבת התחתית מהדר ומשידוס.זה היה הלילה האחרון שלנו בעיר.כעבור כמה שעות,לפנות בקר,כבר עלינו על מטוס לארץ.

ויש לי פנטזיה:"נלסון רומיאו"מופיעים בסינדרום ירושליים,בחוץ יורד שלג,בעל המקום,כץ, מבסוט,מעשן נרגילה על הבר,אני מוזמן כאורח לעשות איתם שני שירים,יש שלושים איש בקהל.קאט.