ויצא יעקב

בקצהו,למעלה,על הגבעה,מרחוק,הבהב פנס המגדל של גבעת קוזלובסקי שנראתה גבוהה מתמיד.גם הבתים בצד הכביש נראו שונים.עתיקים.אירופאים.

"אתה בטוח שזה רחוב בראשית?"שאלתי את יעקב אבינו.

הוא הנהן שכן.ובאמת,ראיתי על אחד הבתים את השלט הנושא את שם הרחוב.בראשית.

אכן,אמרתי לעצמי,יש משהו במקום הזה ואנכי לא ידעתי.

אמרתי ליעקב שרחוב בראשית אולי היה פעם ואדי,ואולי מעין היה זורם בו מראש הגבעה למטה.

הוא אמר שזה בהחלט יכול להיות.

עברנו ליד בנין אחד גדול שנראה בשלבי בנייה אחרונים.

"מה ,עדיין לא סיימו לבנות את הבנין הזה?",שאלתי,משתומם.

יעקב לא אמר כלום,אבל על פניו עלתה הבעה שאין לו מושג למה זה ככה.

היה שם בית קפה בצד שמאל,עם חצר גדולה מחופה בבד ברזנט.למרות השעה המאוחרת היה עדיין פתוח.הוא נכנס ואני בעקבותיו.נזכרתי שבעלי המקום הזמינו אותי פעם לבוא ולבקר שם אבל עד היום נמנעתי מלעשות את זה.

ישבה שם קבוצת אנשים על מזרונים ואתם נערה אחת שהעדפתי לא להביט לעברה,למרות שקלטתי אותה בזוית העין.

יעקב אבינו הלך ישר ובביטחון גמור לכיוון הבר.

ראיתי בעיני העובדים במקום,שני צעירים וצעירה,שעמדו מאחרי הבר ובפתח המטבח,את ההתרגשות לקראת בואנו.

הלכתי בעקבות יעקב בצעד מהוסס אבל הוא כבר התיישב על סטול ליד הבר והתיידד ושוחח בפתיחות גדולה,כדרכו תמיד,עם האנשים הצעירים,הזרים לו, שהציעו לנו בשמחה משקה.

התיישבתי גם אני.הרגשתי שהנערה שיושבת עם האנשים על המזרון מביטה לעברנו אבל לא החזרתי מבט.יכול להיות שקוראים לה שרית.אמרתי לעצמי: מספיק עם שברון הלב.אני רוצה עכשיו לשבת בכף על הסטול שבבית הקפה שברחוב בראשית בגבעתיים וליהנות מכל רגע שאני בחברתו המקסימה והמלבבת של יעקב אבינו.תיארתי לעצמי שזה לא יימשך זמן רב ואכן כך היה.