אבן ספיר, כמו מים, רחל, ירושלים...

כל אותו היום בילינו נפלא ביחד,משוטטים במכונית הכחולה של אבא שלי בכבישי ירושלים הסואנים של חג פסח שני,שרים שירים שאנחנו אוהבים,צוחקים המון,כמו שני ילדים,נסענו לבקר את אמא של רחל במושב אבן ספיר שבהרי ירושלים,שם אכלנו תות שדה וקטפנו נענה טרייה וריחנית.

יצאנו מדירתו של רובי ונכנסנו למכונית,שאלתי אותה:

"לאן את רוצה שאני אקח אותך עכשיו, רחל?"

היא אמרה שהיא רוצה לחזור לבסיס הצבאי שם היא משרתת,באיזור שועפט,מעט צפונה מהעיר.

בדרך היא ביקשה שאספר לה משהו.

היה לי יובש נורא בגרון ולא הצלחתי להוציא מילה.

היא ביקשה שוב,קצרת רוח.

אמרתי לה שהתעוררתי איזה בקר לפני כמה ימים עם רצון חזק לנסוע לפורטוגל.

הקול שלי נשמע לי זר.כאילו מישהו אחר מדבר מגרוני.

היא אמרה לי שאני משקר,והעירה לי שאני לא מדייק בנהיגה.

הדליקה את הרדיו.

"רוצה לשמוע חדשות?" שאלה.

"לא איכפת לי".

כיבתה את הרדיו.

יצאנו מירושלים ועלינו על הכביש לשועפט.

ידעתי שתכף נגיע וניסיתי לחשוב על משהו שכדאי לאמר,

משהו שיתקן את הכל ויחזיר את תחושת הקרבה שהייתה בינינו.

היא שאלה:"על מה אתה חושב כל הזמן?"

אמרתי לה שיש לי הרבה דברים לספר לה,אבל עכשיו שאני כאן איתה אני משום מה לא יכול לדבר,אבל כשאגיע הביתה אני מסוגל לשבת ולכתוב לה את כל מה שיושב לי על הלב.ככה אני.

היא שאלה:"למה בכלל באת לירושלים היום?"

"רציתי לראות אותך",אמרתי.

שתיקה.

אני חושב שעלי למצוא את המילים הנכונות,מהר,עכשיו,לפני שנגיע לבסיס,וניפרד,

אבל אני לא מצליח לחשוב על משהו נכון ואמיתי להגיד לה.היא נראית לי פתאום כל כך רחוקה.ואפילו קצת כועסת.ואני לא מצליח להבין למה.שוב פעם אני מפספס אותה.שוב פעם היא חומקת לי מבין האצבעות.כמו מים.ושוב אני לא מצליח להבין מה בעצם קורה כאן.והנה הגענו.

החניתי את המכונית ליד שער הבסיס וכיביתי את המנוע.

"רחל,אני לא מבין,את לא רוצה שאבוא לבקר אותך?"

"אין לזה שום קשר.אני סתם רוצה לישון",אמרה ויצאה מהאוטו.

אולי אני צריך להגיד לה שרע לי לבד ואני כבר לא יודע בשביל מה אני חי בכלל.

אולי אני צריך להגיד לה שאני רוצה אותה תמיד לידי.

אמרתי:"אני מרגיש משונה מאד,רחל.את פתאום כל כך זרה."

היא עומדת בחוץ,עטופה במעיל צבאי,מפזמת באדישות כואבת איזה שיר לעצמה, אומרת:"כן.גם אני מרגישה מאד משונה עכשיו.טוב.אז שלום.כן.תודה לך.ושלום."

מנפנפת ביד מתחילה ללכת לכיוון השער.

אני מתניע את האוטו.איזה סיום משונה וכואב ליום כל כך יפה.

אני מתחיל לנסוע,קולט בראי את דמותה העטופה במעיל הצבאי הגדול פוסעת לאט לאט לכיוון שער הבסיס,מתכופפת מעט אל מול הרוח החזקה,ונעלמת.

קצת אחרי היציאה מירושלים,בירידה התלולה,בסיבוב,שמעתי ברדיו בפעם הראשונה את "אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך,וזה היה כמו שחבר נכנס לאוטו,לנחם קצת את הלב.

נכתב בגבעתיים, 1979