ז’ן ז’ק חזר הביתה.

אני עוד אכתוב את זה.אני חייב.כדי לזכור ולשמור כל פרט מהשבת הזאת ומכל ארבעת הימים שביליתי איתו.הכול היה כל כך יקר ומיוחד ונדיר וחד פעמי.

יום שישי היה קר וגשום.פרחים צבעוניים.טבק הולנדי וכוס קפה עם חלב בבית הקפה הפינתי.בקבוק יין כשר.המונית שלקחנו מבית המרפא אליו הביתה רגע לפני כניסת שבת.העט שהוא קיבל מהנהג.עוד עט אחת לאוסף העטים הגדול והצבעוני שלו.קבלת שבת אצלו בבית.קידוש וארוחת ליל שבת אצל חמותו מאדאם שרה.וז’ק נראה מאושר,מוקף במשפחתה האוהבת של מישל,משפחה אלג’יראית קולנית וחמה,וההליכה אל בית הכנסת בשבת בבקר,עם פיליפ הצעיר,דובר האנגלית,בן אחותה של מישל,אשתו של ז’ק.ואין גשם והשמש זורחת.

ובצהריים חמין מפואר אצל מאדאם שרה.ולז’ק סוף סוף נפתח התאבון והוא אוכל הרבה וטוב,ונהנה מהממטעמים,ומכוס יין אדום,ואחר כך הולכים אליו,אל החדר שלו בבית המרפא,הוא עם כובע צבעוני,הודי או נפאלי,ועם מקל עם גולת זהב,הולך לאט,זקוף,רזה מאוד,כמו מלך סגפן שהגיע למרסיי מארץ אקזוטית רחוקה, ואנחנו הולכים בשמש הנעימה,עוברים ליד מבצר עתיק,יפהפה,מוקף בצמחיה ומזרקות מים ואגם,והמחלה והמוות נראים כל כך רחוקים,והוא אומר שהוא נהנה מהשבת המיוחדת הזאת,ואני חושב ומתפלל אולי יקרה נס והוא יחלים ויחזור לנגן,ונעשה הופעה חגיגית לכבוד עשרים שנה ל"פליטים", ושיירה של מכוניות עוברת בכביש עם צפירות,שירה,קריאות,נערות יושבות על חלונות המכוניות,מנופפות וצועקות,הוא מסביר לי שכל הבלגן הזה מתרחש לקראת חתונה של חברה שלהן,ושזה מנהג המקום.

פיליפ שומר המסורת הולך איתנו,וביחד אנחנו מתפללים מנחה של שבת אצלו בחדר,ועושים סעודה שלישית של תפוח עץ וחלבה ללא סוכר, ומתפללים ערבית,"בקול רם! אני רוצה לשמוע!",כך ז’ק אומר,ואחר כך הבדלה,על דיאט ספרייט במקום יין,ומאוחר יותר סעודת מלווה מלכה,שמישל הכינה לנו,צלי טלה,ופיליפ הולך,ואמר שיחזור בארבע לפנות בקר לקחת אותי לשדה התעופה, ועד ארבע לפנות בקר אני יושב אצל ז’ק בחדר, והוא מנמנם במיטה,וגם אני, ומדי פעם מחליפים מילה או כמה משפטים,הוא מתנצל שהוא נרדם,זה בגלל הבשר הוא אמר,זה הפיל אותי,והטלוויזיה פתוחה על איזו תכנית טלתרום בצרפתית,ומדי פעם שיר צרפתי יפה,וכשהוא רואה שגם אני נרדם על הכסא הוא מציע לי לבוא ולשכב לידו,וזה רגע אינטימי וכל כך חם,ונעים לי,וכאילו אנחנו ביחידת זמן אחרת,נצחית,ואני נרדם לצדו,ומתעורר אחרי כשעה,כי אין ברירה,למרות הכול הזמן נוסע,אני חייב לצאת לשדה התעופה,ומשתדל שהפרידה תהיה כאילו עוד מעט שוב נפגשים,ופיליפ שמלווה אותי לשדה התעופה לא מצליח לעצור את הדמעות כשאנחנו יוצאים מהחדר של ז’ק,אנחנו הולכים בשקט לאורך המסדרון החצי חשוך,מבעד לדלת חצי פתוחה נשמע קול נשימה כבדה של אחד מהמטופלים,אנחנו חולפים ליד חדר האחיות,מנופפים לשלום לאחות שבמשמרת,היא מחיכת,מנופפת לנו בחזרה,עובר לי בראש משום מה שלא אראה אותה שוב,קרוב לודאי,לעולם,אנחנו יורדים במעלית אל קומת הכניסה,הכל שקט כל כך,חוצים את הגינה הגדולה,קר בחוץ,אני מביט למעלה ורואה את האור דולק אצל ז’ק,וחושב כמה חם ונעים אצלו בחדר,ואחר כך פיליפ עושה לי סיבוב קצר ברחובות מארסיי החשוכים בדרך לשדה התעופה.

מסופר בגמרא על שני חכמים שיושבים והאחד אומר לשני:"יעקב אבינו לא מת",עונה לו חברו:"והרי כתוב בפרשת "ויחי יעקב"(שהיא פרשת השבוע שלנו)שקברו אותו וספדו לו ובכו לו,"עונה לו חברו:"הוא לא מת,כל זמן שזרעו ורוחו בחיים,הוא חי".

כמו יעקב אבינו,(ז’ק), וכמו יוסף אחינו, (ז’ן) ,שביקשו להיקבר בארץ ישראל, ככתוב בפרשת השבוע,פרשת "ויחי",שמסיימת את ספר בראשית,כך גם ז’ן ג’ק ביקש שיביאו אותו לקבורה באדמת ארץ ישראל,ליד אמו המנוחה טובה,בבית העלמין של קיבוץ לוחמי הגטאות.

ז’ן ז’ק גולדברג לא מת,הוא ממשיך לחיות,בחדרי חזרות,בדרכים להופעות, מאחורי הקלעים לפני או אחרי מופע,אם תשמעו קול צחוק גדול מתגלגל, תדעו,זה אנחנו,אחיו המוסיקאים, מדברים עליו,באהבה גדולה,בגעגוע,בעצב גדול,בשמחה ענקית,מדברים על המתופף השמן הכי מצחיק ומתוק בעולם,על האיש שלקח חלק בכל ההרכבים החשובים של שנות השמונים,על הרגל ועל הסנר שלא היה כדוגמתם,על תיפוף יציב ואיתן כמו סלע,מורכב בפשטותו, אינטליגנטי,משרת במדויק וללא התחכמויות את השיר ואת המוסיקה.

כן,אם תשמעו צחוק גדול מתגלגל תדעו שאנחנו מדברים עליו,על האיש היקר הגדול והחם,שתמיד דאג שיהיה לנו מעניין בדרכים ובאולפנים,שיהיה מצחיק,שיהיו קטעים, נזכרים באנושיות השופעת שלו,בהומור,ובשמחת החיים,שלא נטשו אותו גם ששכב על מיטת חוליו במרסי,משתאה ומלא פליאה,ראיתי אותו לפני כחודש ימים,איך הוא נלחם בגבורה במחלה הנוראה שאכלה את גופו אבל לא הכריעה את רוחו,משתאה ראיתי איך הוא מצחיק ומשעשע כל אחות וכל רופא שנכנסים לחדרו,ואיך חדרו בבית החולים הוא החדר הכי חי ופעיל במחלקה,תמיד עם עשן צחוק ומוסיקה ועם אוסף של כארבע מאות עטים שונים ומשונים,ואוסף כובעים צבעוניים. משתאה ומלא התפעלות ראיתי איך למרות המחלה הקשה,במצבים בלתי אפשריים,הוא שומר על אצילות נפש,אנושיות,וחיוך רחב כמו לבו הגדול והחם.

באמצע שנות השמונים הסתובבתי עם קלטת סקיצות ביד,שאף אחד לא רצה לשמוע.

ז’ן ז’ק גולדברג אותו פגשתי בבית חברים בהוד השרון,החליט שהוא "מהמר עלי", כלשונו,ולמרות שהייתי אלמוני חסר אמצעים,והוא כבר מתופף מוכר וידוע שניגן עם הקליק ופורטיס,הוא החליט שהוא מנגן איתי,ללא תשלום,כי הייתה לו הרגשה, כדבריו : "שעוד ייצא ממך משהו פעם,פרסי קטן,רק אל תהיה כזה מסכן על הבמה,ושלא ירעד לך הקול...",

עשינו חזרות במועדון התיאטרון,עשינו הופעה אחת בקולנוע דן,קראנו לעצמנו"מיים גנובים" ואחר כך "ישיבה מזרחית",שום דבר ממשי לא יצא מזה,אבל בסופו של דבר ז’ן ז’ק היה זה שהכיר לי את עובד אפרת,שהפיק את "עיר מקלט",ואת "עגל הזהב" ששינו את מסלול חיי,ופתחו את השער לאלבום של ה"פליטים" ול"מאמי",הצעדים הראשונים שבהם ג’ק לקח חלק כל כך חשוב.

ואת זה ז’ן ז’ק יקירי,אני לא אשכח לך,כל החיים.

לא,ז’ן ז’ק גולדברג לא מת,הוא רק ישן קצת בעולם האמת,הוא יחזור בגדול,עם יוסי אלפנט,להופעת איחוד של ה"פליטים",עם משיח בן דוד,במהרה בימנו, ונאמר אמן.