הרוח מיללת שרה שיר לשד הים, הלב עצוב

רגע כזה היה לי בדרך למארסיי,כשטסתי לפנות בקר,לבקר את ז’ן ז’ק,ואיתי הספר "אוכלמסמרים"של הסופר היהודי אלבר כהן,סיפור שעלילתו הצבעונית מתחילה לה בהומור ובנחת באי היווני קפאלוניה,ויש הרגשה ששם גם הסיפור ימשיך עד שייגמר, והנה,בעודי יושב במטוס שעושה את דרכו מעבר לים אל מארסיי,אני רואה להפתעתי,שגם עלילת הספר אותו אני קורא מקבלת פיתול פתאומי וממשיכה לכיוון מארסיי.

גיבורי הסיפור,"בני החייל",ובראשם אוכלמסמרים,שדמותו הססגונית, תאבת החיים, האכילה,הצחוק,והמשובה,מזכירה לא במעט את ז’ן ז’ק אליו אני נוסע,ובכן גיבורי החייל האלה עולים על אוניה ומפליגים למארסיי בעקבות איזה כתב סתרים מוזר שמבטיח להם אוצר כלשהו,והנה הסיפור נוחת במארסיי,כשעה לפני הנחיתה שלי,ואני קורא בספר:

"השעה היתה שמונה בבוקר והשמש כבר קפחה.אך המיסטראל שרק ביריעות האברזין ובניסי הסירות העוגנות ב"וייה פור" אל מול הקנביר."

ובהערות שבשולי הדף רשם הסופר(או אולי המתרגמת,אביטל ענבר):

1."המיסטראל:הוא הרוח העזה הפוקדת את מארסיי ואזורה לעתים מזומנות.

ה"וייה פור"הוא נמלה הישן של מארסיי והקנבייר הוא רחובה הראשי,הניצב לנמל."

נחתתי במארסיי בבקר,וקצת אחרי השעה עשר,הגיעו דניאל,החבר הטוב של ז’ק,ותומר,בנו של ז’ק,לאסוף אותי משדה התעופה.

בחוץ היה סגרירי וקר ונשבה לה הרוח.

"זה המיסטראל?", שאלתי.

"כן,בדיוק",אמר לי דניאל,"זאת רוח מטרופה".

בדרך לז’ק עברנו לאורך הנמל הישן,ה"וייה פור",ואחר כך נסענו לאט לאט,בתוך פקק תנועה גדול,עקב עבודות בכביש,ברחוב הקנבייר,הניצב לנמל.

"איזה קטע,רק לפני שעתיים קראתי על המקום הזה בספר",אמרתי להם.

"זה עולם מטרוף"אמר דניאל.

ותומר חייך והנהן בראש. כן. סה לה וי. זה החיים.

הכותרת לקטע זה: שיר של איתי בלטר,שהתנגן בראשי כל הדרך לשם ובחזרה.