מקווה ישראל

מבחוץ,מהרחוב,אין שום סימן שיש כאן מקווה.

קומת קרקע של בית מגורים רגיל,פינת רחוב צדדי ושקט,דלת עץ ישנה ומתקלפת שנפתחת על ידי זמזם אוטומאטי,עם הכנסת שלושה שקלים בחריץ.

אם לא הייתי שואל מישהו ברחוב איפה יש כאן מקווה,לא הייתי יכול להעלות על דעתי שיש כאן אחד,פתוח כל שעות היממה.

אני אוהב ללכת אל המקווה הזה בגלל שמימיו תמיד תמיד צלולים ונקיים מאוד, ובגלל שהוא בנוי כך שיש בו מקום טבילה רק לאדם אחד.

בדרך כלל אין שם הרבה אנשים,ולפעמים אני אפילו טובל שם יחידי,אבל לפעמים כשהשעה מתאחרת,והשבת או החג כבר עומדים בפתח,יש צפיפות רבה במקום,אבל תמיד יש מספיק מקום לכולם.

והנה ,בשעות האלה,אני עומד שם,לפני הטבילה,בחדר לא גדול,מלא וגדוש באחי בני העדה החרדית מסולסלי הפאה,והמקלחות זורמות מים,ויש שקט מוחלט,איש לא מדבר,וכולם מרוכזים בשתיקה וברצינות במלאכת החפיפה הסיבון הקרצוף והשטיפה,ועומדים בתור למקווה הקטן,וכל אחד טובל מהר ויוצא,ויש,למרות הצפיפות הרבה,מקום לכולם,וכל אחד נזהר לשמור על מרחק נגיעה מחברו,ונכון שאין שם את ההידור של ספא במלון יוקרתי או של איזה קאונטרי קלאב עם חלוקים לבנים,שמנים ארומאטיים,וג’קוזי מפנק...

אבל המקווה הקטן והצנוע הזה קרוב ללבי ומרגש אותי הרבה יותר מכל המקומות האלה.

ובכל פעם שאני עומד שם,מוקף באברכים מסולסלי הפאות, אני לא יכול שלא להיזכר בצמרמורת אימה בגורלם של אחינו בני עמנו באירופה של מלחמת העולם השנייה,שעמדו כך,ערומים וצפופים וחסרי אונים, בדרך אל מותם,ואני לא שוכח ולא אשכח,ככתוב:"זכור את אשר עשה לך עמלק".

ואני עומד שם וחושב לעצמי:כמה טוב שמהמקלחות האלה זורמים עכשיו מים חמים ונעימים ולא גז רעיל,וכמה טוב שאנחנו יוצאים משם אל בית הכנסת ואל שולחן השבת והחג.

ויש במעבר הזה מהגטו הנורא ההוא בימים ההם אל הרחוב הישראלי בזמן הזה משהו מהיציאה מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה.