מי זה בא בדמות ענן

גם בנוף הנשקף מחלון חדרי,בשעת הדמדומים,על פסגות ההימלאיה המושלגות,רבצו ענני עשן,אבל לא כעשן זה היה עשן ההוא.

עשן זה היה שלו ורוגע כצמר גפן רך ונעים,ועשן המרקע שבא ממנהטן הרחוקה,מהקצה השני של העולם,היה עשן תופת ובלהה.

אותה שעה התכנסו להם כשמונה מאות מבני עמי,אשר באו והתקבצו להם מהודו ומנפאל ומקיבוצי הסביבה,אל מתחם ההופעה,ורובם ככולם אינם מודעים לאסון שהתרחש.

יצאתי לדרכי ברגל מהמלון אל מתחם ההופעה מהלך כעשר דקות.והלילה לילה חם ולח ושקט,ועננים מתקבצים בשמיים,ופרפרי לילה לבנים נדבקים אל חולצתי הלבנה.

הגעתי אל מאחרי הבמה.כל חברי הלהקה ואנשי צוות ההפקה כבר היו שם.המוסיקאים דודי לוי,נועם הלוי,גילי סמטנה,וניצן חן רזאל,איש הסאונד מני בז’ראנו,ג’קי שמש התאורן,ואסנת שילוח מנהלת ההפקה,איש מהם לא ראה חדשות ולא ידע מה קרה.

החלטתי לשתוק ולא לספר דבר עד לאחרי ההופעה.

הגיע הזמן להתחיל את המופע.

עלינו על הבמה,אבל להפתעתנו גילינו שמערכת הסאונד משום מה לא עובדת,למרות שבבדיקה אחר הצהריים הכול פעל כראוי.

אמרתי לעצמי שלא נורא,יש דברים הרבה יותר גרועים,(ממש עכשיו במנהטן),התנצלתי בפני הקהל,אמרתי שיש תקלה,ירדנו מהבמה,והצוות הנפאלי שהביא את מערכת ההגברה,עלה לבדוק מה קורה.

במשך כחצי שעה הם הסתובבו על הבמה,כשבעה שמונה איש,חמודים וקטני קומה,שהתבוננו בעיון רב בכבלים הרבים,התווכחו בנפאלית,שלפו תקעי חשמל והחזירו אותם למקום,כיבו והדליקו מכשירים,ואנחנו התחלנו לקלוט שבעצם אין להם מושג מה קורה ומה צריך לעשות.

הקהל המתין בסבלנות ובשקט עד שדודי לוי ומני בז’ראנו בסיוע אסנת שילוח(שהייתה עוזרת טכנאי באולפני די.בי.) החליטו לעשות מעשה,ובדרך פלא ונס הצליחו בסופו של דבר לגרום למערכת לפעול.

עלינו שוב לבמה והתחלנו סוף סוף את ההופעה.

ראיתי מולי קהל של צעירים וצעירות,שנראו מאוד עייפים,כי הרי כמעט כולם הגיעו מרחוק,והיו אחרי יום או יומיים של מסע,חלקם התבוננו בנו ופיהקו, חלקם ממש נרדמו,לא ככה דמיינתי לי את ההופעה בנפאל.איזה לילה מוזר.ומה קורה כאן?

אחרי כשעה של הופעה שלא התרוממה הודעתי על הפסקה וירדנו מהבמה.אמרתי למארגנים שלדעתי הקהל מאוד עייף ושכדאי להמשיך את ההופעה למחרת היום כי ממילא הבמה והציוד נשארים במקום.

אחרי התייעצות קצרה החלטנו לנסות ולהמשיך כי היו שאמרו שהקהל מאוד יתאכזב אם נפסיק עכשיו,וגם אם הוא מאוד עייף, הוא בכל זאת נהנה מאוד.

והנה ברגע שעלינו והתחלנו שוב,נפתחו ארובות השמיים וגשם שוטף החל לרדת,בכל הכוח.

למזלנו הרב,אנשי ההגברה הנפאלים היו מוכנים למצב הזה וכיסו היטב את הבמה את ציוד ההגברה ואת עמדת הסאונד והתאורה בברזנטים עבים,כך שהציוד לא נרטב.

מי שנרטב לגמרי היה הקהל,אבל זה גם היה הדבר שעורר אותו.

כולם נעמדו בגשם השוטף והתחילו לרקוד כאינדיאנים עבריים בטקס גשם קדום,ומכאן והלאה פרצה שמחה גדולה שנמשכה קרוב לארבע שעות.

במהלך ההופעה עלו לי בראש לא פעם התמונות המחרידות ממנהטן.

"יום אחד הכול יפרח-הלב של העולם נפתח",שרתי,לקראת סוף ההופעה,וחשבתי על הפער העצום,הבלתי נתפש,בין השקט של הרי ההימלאיה לתופת בניו יורק,על שמחת ההופעה הזאת, כנגד החרדה הגדולה ההיא בקצה השני של העולם.