24/08/2007

לפני כשנתיים,במהלך אחד ממסעותיי בארץ ישראל,הגעתי לבית שאן,ונכנסתי לאכול במסעדת שווארמה קטנה,במרכז העיר.

הבחור שמאחרי הדוכן,הערים לצלחתי שווארמה בנדיבות רבה, ואחרי שהציע לי קפה שחור וסיגריה בא להתיישב לידי.
"אני יכול לספר לך משהו?"הוא שאל.
"בטח,למה לא",עניתי.
"תשמע,קצת לא נעים לי לספר...היום אני ברוך השם,בעל דוכן שווארמה,ובעל תשובה,ובעל משפחה,אבל פעם היינו צעירים ועשינו שטויות,אתה יודע...היינו גונבים מכוניות פה ושם,לא בשביל עסק,יותר בשביל ספורט, מהשעמום, כמו בסרטים,גונבים ונוסעים קצת ואחר כך משאירים אותה באיזה מקום,ופעם אחת,לפני משהו כמו עשרים שנה,בליל שבת אחד,בעוונותיי,גנבתי מכונית סובארו בקרית שמונה,ואחרי שהצלחתי להתניע ונסעתי משם מהר,הדלקתי את הרדיו,אבל זה היה מכוון לטייפ,והייתה שם קסטה בפנים שהתחילה לנגן,ושמעתי שיר שהגניב אותי לגמרי,שיר שלא הכרתי,על אתיופים,עם משפט פצצה:מי יידע אם אברהם לא היה שחור...ואחר כך באו עוד שירים,הגברתי את הווליום כמעט עד הסוף,הייתי מרותק,לא ידעתי מי זה שר,ורק שבא "עיר מקלט", שהכרתי קצת מהרדיו הבנתי שאני שומע אותך ואת ה"פליטים",ומאז אני עוקב אחריך,קונה כל דיסק,הולך להופעות..."

אחרי ששבעתי והותרתי וברכתי,נפרדתי מהבחור הנחמד, שאת שמו לא אכתוב כאן,וחשבתי לעצמי שגם זו דרך(לא לגמרי חוקית,אמנם)להרחיב את מעגל הקהל.