העורב

היתה שם ממש קרוב חנות ספרים גדולה,ואחרי שוטטות קצרה בין המדפים שלה קניתי ספרון קטן עם עטיפת נייר,בעיצוב קלאסי יפה כמו של פעם,שירים וסיפורים של המשורר והסופר האמריקאי אדגר אלן פו,שחי חיים קצרים סוערים ומסתוריים במאה התשע-עשרה,

נכנסתי אל בית הקפה,מצאתי שולחן פינתי קטן ליד החלון הגדול המשקיף אל הרחוב,הזמנתי קפה ובייגל טוסט והתחלתי לעיין בספר.

נמשכתי מיד לקרוא את אנבל לי,שירו הקסום של אדגר אלן פו,שתורגם על ידי זאב ז’בוטינסקי,והושר על ידי יוסי בנאי, אחד מהשירים של יוסי שהכי אהבתי,שכל פעם מחדש ריגש אותי כל כך:

"זה היה לפנים ולפני שנים

במלכות על ים ערפלי

שם גרה ילדה את שמה לא תדע

קראתי לה אנבל לי

משא לב אחר מלבד אהבה

לא היה גם לה וגם לי..."

אף פעם לא קראתי את המקור,והנה,עכשיו:

it was many and many years ago

In a kingdom by the sea

That a maiden lived whom you may know

By the name of annabel lee

And this maiden she lived with no other thought

Than to love and be loved by me

התחלתי לפזם לעצמי בשקט את המנגינה המעגלית שחוזרת שוב ושוב,מנגינה קטנה וקסומה שמעבירה את מילות השיר באופן פשוט ונפלא,המלצרית התקרבה עם הקפה ורציתי להגיד לה בואי תשמעי איזה יופי,אבל זה לא מסוג הדברים שעושה בן אדם שפוי באנגליה,או בעצם בכל מקום אחר על פני כדור הארץ.

אחר כך פניתי לשיר הראשון בקובץ,פואמה ארוכה שנושאת את השם:

the raven, העורב.

once upon a midnight dreary,while I pondered

Weak and weary,

...Over many a quaint and curious volume of forgotten lore

הרבה מהמילים לא הבנתי,ולשמחתי היה איתי בתיק מילון כיס דיגיטאלי קטן שבדרך כלל משמש לי כספר טלפונים,כך שהתחלתי לתרגם לעצמי את מילות הפואמה,רושם אותן במחברת,מרגיש כמו נער צעיר,תלמיד תיכון,המכין בשקדנות שיעורי ביית,באנגלית,ילד טוב לונדון,מעניין אם אמא שלי רואה אותי עכשיו משמי מרום,ובמהלך הקריאה הבנתי שהשאלה הזאת,האם יש חיים אחרי החיים מעסיקה גם את המשורר,והוא שואל את העורב השחור המטריד והמוזר שחודר בסערה אל פרטיות בדידותו באישון לילה,האם יזכה שוב לראות את אהובתו המתה ששמה לנור?

ועונה לו העורב בקירקור קצר ואכזרי:"nevermore ",לעולם לא עוד!

לא קראתי את השיר עד לסופו,החלטתי לדחות את ההמשך לפעם אחרת,מה גם שאנגלית,וכל שכן ספרותית, מעייפת אותי מאוד אחרי שלב מסוים.

באותו הערב,בהמשך היום הסתווי הזה,פגשתי את ידידי ג’קי שמש,שהיה התאורן שלנו שנים רבות,ועכשיו חי בלונדון עם צ’יסאטו,אשתו היפנית-אנגליה,ועם בתם הקטנה יומי.

נפגשנו ליד תחנת הרכבת של קמדן טאון,הלכנו לשתות בירה בפאב כמנהג האנגלים,ואחר כך הלכנו אל ג’קי הבייתה לאכול ארוחת ערב כמנהג הישראלים.

במהלך הערב הנעים בדירה הקטנה שבמערב העיר,כשיומי הקטנה ישנה בחדר בסמוך,צ’יסאטו סיפרה לי שהיא שומעת כל יום שישי תכנית רדיו עם בוב דילן. הוא מגיש שירים שהוא אוהב,בדרך כלל התכנית היא סביב נושא מסוים,היו כבר לא מעט תכניות,ויש את כל המאגר שלהן באתר האינטרנט של הבי.בי.סי.

היא שאלה אם ארצה לשמוע אחת מהן.

אמרתי שאשמח מאוד והיא נכנסה לאתר ובחרה את התכנית האחרונה ששודרה ביום ששי שעבר.

כעבר רגע נשמע קול מוכר מנסר את חלל החדר,כן,כאן בוב דילן,בתכנית השבועית,נושא השירים שאשמיע הפעם הוא אמונות תפלות,אבל לפני המוסיקה קטע קצר משיר,והוא מתחיל לקרוא,ואני מקשיב רוב קשב:

once upon a midnight dreary,while I pondered,Weak and weary

Over many a quaint and curious volume of forgotten lore-

ואני אומר לעצמי,שהשיר הזה נשמע מאוד מוכר לי,אבל מאיפה,מאיפה זה מצלצל כל כך מוכר...ואז הוא מגיע לסוף הבית הראשון:

this some visitor,I muttered,tapping at my

chamber door

Only this,and nothing more

וכאן קלטתי מה הוא קורא,בקולו הסדוק אך השופע חיוניות,ועבר בי רעד של התרגשות,וגם שמחה,כמו אדם שהולך בחושך ולפתע מאיר לו סימן דרך, כן,צימרמן-דילן קרא בפתח תכנית הרדיו שלו את "העורב" של אדגר אלן פו,שקניתי וקראתי בבית הקפה רק לפני כמה שעות.