קרדיף-אנחנו כאן אורחים לרגע

הוא יכול לחשוב לעצמו:מה יהיה אם חס ושלום ארגיש רע לפתע פתאום, כאן,רחוק מהביית,בין אנשים זרים.

והוא אומר לעצמו:עזוב את השטויות האלה,למה סתם לדאוג,אתה מרגיש טוב עכשיו,ברוך השם,יושב בבית קפה במפרץ העיר קרדיף,בירת ווילס.

נמל קרדיף,ציפיתי לנמל עתיק ולבתי אבן ישנים,אבל המקום מלא בבניינים מודרניים כמעט היי טקיים,יש כמה סירות נהר על המים,מעט מטיילים, סגריר, שחפים,ענני צמר מכסים את השמיים,אני קונה לי צ’יפס בקרטון,זכר לימים ההם,ומטייל לאורך המזח הארוך.

אדם לבד רחוק מהביית,טוב לו לדעת שיש מישהי אוהבת שמחכה לו,חושבת עליו ,מתגעגעת.

ובימים ההם,כשהייתי משוטט לבד,הייתה את התחושה שהכול אמנם פתוח, ואולי ביום הזה,ביום הזה ממש,אפגוש את האישה של חיי, ברכבת, באוטובוס, ברחוב,בבית קפה,ואולי היא זאת שיושבת כאן לבד וקוראת ספר על הספסל מול הים.אבל יותר מזה אני זוכר את תחושת הבדידות,ואת ההרגשה שחוץ מאמא שלי אף אחת לא מחכה לי,ואת הרצון הזה לקנות לה,לזאת שאיננה, מתנה קטנה,צעיף,או סבון ריחני.

בימים ההם,מנת צ’יפס כמו שאני אוכל עכשיו הייתה משאת נפש בהזיות הרעב.עכשיו אני יכול להרשות לעצמי להיכנס לאחת מאותן מסעדות לאורך המזח,אבל המועצה הדתית קרדיף לא הנפיקה לאף אחת מהן תעודת כשרות,וחוץ מזה אני לא ממש רעב,והצ’יפס הזה מספיק לי בהחלט.

כשהגעתי אל העיר שאלתי במודיעין של תחנת הרכבת מה כדאי לעשות בביקור של שעתיים,והאיש הציע לי לקפוץ לנמל.תפשתי מונית,נסיעה של חמש דקות,הנהג,צעיר שחרחר וסימפטי,סיפר לי שהוא מכורדיסטן,שאל אותי מאיפה אני,אמרתי לו שאני מישראל,הוא שאל:"כמה מיליונים אתם?",אמרתי לו בערך שש,הוא אמר שבווילס כולה יש כשלושה מיליון איש. אחר כך שאל מה יהיה עם הפלשתינאים.אמרתי לו שאני מקווה שיום אחד אולי תהיה להם מדינה משלהם,הוא אמר:"לא,לא תהיה להם אף פעם מדינה משלהם,אתה יודע למה?כי הם טיפשים.עושים טרור מקום לדבר."

אמרתי לו:"אתה צודק אבל אני מקווה שאתה טועה."

עכשיו,הידיים שלי משומנות מהצ’יפס ,ויש כאן תעלת מים ומפל מלאכותי קטן.ניגשתי לשטוף את הידיים במפל.מים קרים מאוד.שתי ליידי’ס מבוגרות לבנות שיער שהיו ישובות על ספסל ליד המפל הביטו בי בהתפעלות,כאילו לא תיארו לעצמן שייתכן דבר אשר כזה.החלפנו חיוכים.אחת מהן אמרה:"איזה רעיון נחמד,לשטוף ידיים במפל".

אני מנסה להבין,בביקור החטוף הזה,מה שונה בין הוולשים לאנגלים,ונראה לי,וזו כמובן לא תוצאה של מחקר אנתרופולוגי מעמיק,שהוולשים יותר חומים,יותר חמים,ישירים,ללא גינוני הטקס והמלכות האנגליים.

בדרך לכאן,רגע לפני שעצרתי את המונית,מישהי מהעבר השני של הכביש נתנה לי הוראות כיוון לנמל בצעקות רמות,לא בטוח שזה היה קורה באנגליה.

לאוטובוסים שלהם יש צבע אחר,לא אדום,ויש כאן על שלטי הרחוב והדרך,את השמות בשפה הוולשית לצד השפה האנגלית,ברדיו אני סורק תחנות,ויש כאן תחנה שמדברת ומזמרת בוולשית,מעולם לא שמעתי את השפה הזאת לפני כן.יש בה משהו מוזר וקדום,חית גרונית כמו בעברית,ריש מתגלגלת,תערובת משונה שנשמעת ערבוב של הולנדית הונגרית ולטינית.ואני שומע אך איני מבין...אבל הטון האנרגטי והצוהל של קרייני הרדיו נשמע כאילו הם אומרים את אותו הדבר בכל השפות.

וחוץ מזה: כולנו כאן אורחים לרגע.הבט סביב. קרדיף או גבעתיים.אחרי החורף בא אביב.

וכאן כתבנו בווילס מחזיר את השידור לאולפן,משלם על הקפה,וקם והולך.

היום הזה הקצר הולך ונגמר,עוד מעט יעטוף החושך את ווילס ואת קרדיף,ואני חייב להתחיל לזוז לכיוון תחנת הרכבת.