טבריה על המזח-אפשר לראות לנצח

בשעת ארוחת הבקר שמוגשת כאן במלון הקטן הנמצא בסמטה צדדית אני יושב לבד בחדר האוכל הריק עם מגש של חביתה ירקות גבינות וקפה שחור עם חלב.בעל המלון אומר לי:"אפילו הטבריאנים לא יוצאים לרחוב ביום כזה."ואני רואה על פניו את הבעת ההשתוממות של:מה לעזאזל אתה עושה כאן מחוץ לעונה בשבוע של סערה, אבל אני אוהב להיות תייר בארץ שלי, ובעיקר מחוץ לעונה,ובעיקר בטבריה,שסיפור האהבה שלי אליה התחיל בתיכון,לכאן היינו באים,אל המזח,ואל חורשת העצים שעל גדות הכנרת,בחופש הגדול, ובעיקר אני זוכר את הפעם ההיא הנפלאה והארוכה מכולן,לפני הגיוס,היינו משוטטים בלי תכלית,ביטניקים לשבועיים,גומעים את הכול בסקרנות נעורים,ישנים על גג המסגד שעל המזח,או בחורשה על החוף,ליד מדורה עם פינג’אן קפה,וכתבתי אז בקדחתנות את יומן המסע הראשון שלי(שאפשר למצוא אותו כאן באתר באגף"יוצא לאור").

עשיתי הבקר הליכה על המזח,משתדל להתעלם מבתי המלון הכול כך לא שייכים,שעומדים כאן כמו פצע גדול,איך אפשר להרוס ככה את המקום הזה,באופן הכי גס ומטומטם בעולם,למחוק את כל מה שהיה מיוחד,סבך הסמטאות,בתי האבן העתיקים,ולבנות על קו המים בנינים חסרי חן והשראה,קניון סתמי,מרכז מסחרי,בנינים מרובעים ואפורים,לא תיירותי לחלוטין לעשות כזה דבר,להפוך את המזח של טבריה לאילת.

זה מרגיז אותי לאללה,אבל אני משתדל למחוק מפריים הראיה שלי את המראה הזה ולהסתכל על מעט הטוב שעוד נשאר,ועל הכנרת עצמה,עליה נאמר במסכת מגילה שקיבלה את שמה כנרת,כי פירותיה מתוקים כצלילו של הכינור.

גשם יורד ואני עומד לבד על המזח ברוח החזקה עם המטריה החדשה שקניתי כאן,מביט במים הירוקים, שחפים לאין ספור עפים מפה לשם,ופה ושם שמש חיוורת מציצה מבעד לעננים.לא רואים את העבר השני ולכן הכנרת נראית כמו ים גדול שמשתרע עד האופק.

מכאן הפליג רבי חיים ויטאל עם מורו ורבו האר"י הקדוש,וכך סיפר:

"כשבאתי אצל מורי,הוא האר"י הקדוש זיע"א,ללמוד זאת החכמה,הלך מורי ז"ל לטבריא והוליכני עמו.ושם הייתה ספינה קטנה,וכשהיינו מהלכים בספינה בתוך המים,כנגד העמודים של בית הכנסת הישן,אז לקח מורי ז"ל כוס אחד ומילא אותו מים מבין העמודים,והשקה לי אותן המים, ואמר לי:’עכשיו תשיג בזאת החכמה כי אלו המים ששתית היו מבארה של מרים’.ומאז ואילך התחלתי ליכנס בעומק החכמה הזאת."

וכאן ישב המשורר האמריקאי אלן גינצבורג,לילה אחד בשנת 1961,וכתב את השיר "חוף הגליל".

נתן זך תרגם את השיר תחת השם "חוף הכנרת",והנה שניים שלושה קטעים ממנו:

"כשהכפה הכחולה-כהה קדומת כוכבים לעת לילה,

אורות סירה ירוקים מנסרים על המים,

מחרוזת רחוקה של חשמלים סוריים בראשי רכסים,

פעמונים על החוף...

...ברחוב סנדלי יהודים מזוקנים וכפיות לבנות של ערבים-

השתיקה שבין העברית לערבית-

ריגוש החשיש הראשון בארץ קדושה...

...להביט בירח בצבע התפוז מפציע מעל סוריה,הבטחה עלומה-לצפות אצל ים הגליל-לילה מכוכב כוכבי אוריון,ברק..."

היה שיר אחד שכתבתי בשנות השבעים,והקלטתי בטייפ קטן,ואחר כך גנזתי,כי חשבתי שלא היה מספיק טוב,ואני זוכר ממנו עכשיו רק שני קטעים קצרים,כך התחיל הבית הראשון:

"מה אעשה עכשיו כשנגמרו לי המילים

מה אעשה עכשיו שנגמרו לי הצלילים..."

וזה,פחות או יותר,היה סופו של הבית השני:

"הדלקנו אש כל הלילה ליד המים

הכביש פתוח ועולה על השמיים".

והיה גם פזמון חוזר (שאותו אני היטב זוכר):

"טבריה על המזח

אפשר לראות לנצח".